פגשתי מישהי חדשה באפליקציה והבטחתי שאתן לה את הדבר האינטימי ביותר שיש לי.
היא אמרה: "אוקיי."
נפגשנו. התפשטתי. והאמת, אפילו קצת עמד לי מהחשיפה.
היא אמרה: "לא." זה לא היה הדבר הכי אינטימי.
אז התכופפתי ופישקתי את התחת. ביקשתי ממנה להיכנס והבטחתי לה שליטה מלאה עליי.
היא דחפה אצבע ואני נאנקתי.
ואז היא אמרה: "לא." ירדה עליי שאני כזה גבר, וחושב כמו גברים.
זה לא סיפק אותה.
ניסיתי לחשוב מה היא רוצה באמת. משהו שיתן לה לדעת כמה אני רציני, ועונה על הצרכים שלה, ולא שלי.
ביקשתי ממנה את הטלפון שלה, והתקנתי את האפליקציה של הבנק שלי. חיברתי אותה לחשבון.
"יש לך שליטה מלאה."
היא רוקנה חצי ממנו והשאירה לי חצי, כדי שאוכל לשלם שכר דירה.
"הטיפשות שלך רק מדרדרת." היא אמרה.
"אני אוהב אותך." אמרתי.
"אתה אפילו לא יודע מה זו אהבה."
השתטחתי על הרצפה והתחננתי שתתן לי רמז.
"אחרי שאני אלך, מה תעשה?" שאלה.
אמרתי שאני צריך לענות לאימיילים, להכין אוכל למחר. ולעשות כביסה.
"ואיפה אני בכל הסיפור הזה?" היא שאלה.
חשבתי. ואמרתי שאולי במקום לעשות את הכביסה שלי, אני יכול לנצל את הזמן לעשות את הכביסה שלה.
היא אמרה לי שהיא יכולה לעשות את הכביסה שלה בעצמה.
זו הייתה מכה כואבת בבטן.
"אז מה השימושיות שלי בכלל?" תהיתי. בקול. אולי בכיתי גם.
"אין לי כלום לתת לך. שום דבר בי לא מיוחד."
כשאדם כורע מול אלוהים ומצפה לברכה - למה שאלוהים יענה לו? האם אותו אדם אמר משהו שאלוהים לא שמע? התחנן תחינה שלא התחננו לפניו? האם הראה יושרה שאלוהים לא יכול היה לראות בעצמו? האם שיקר וחשב שיסובב את אלוהים ככה?
האם הוא סוחר, שמציע מקח, ומצפה שכמו בסטאי בשוק, יהיה פה יחס של "קח-תן" בינו ובין ישות אבסולוטית?
כשאדם כורע מול האל עליו להכיר קודם כל, שאין לילד-האדמה מה להציע לנשגב-השמיים, ואין לנשגב-השמיים מה לקחת מילד-האדמה. הוא צריך לדעת שהקרבה אמיתית משמעותה שההקרבה נעשית ללא תמורה. וללא תועלת עבור זה שבא ממרום. ההקרבה נעשית בין אם המוחלט שומע, ובין אם הוא בוחר שלא להקשיב. ללא אות, ללא סימן, ללא גאולה.
האדם מבצע מול האל כניעה מוחלטת - כניעה ללא תנאי, שנובעת מן העקרון האחד שזה הנכנע - הוא אפס וכלום מול זה המכניע. ובכניעה זו, הוא מקדיש את קיומו להפוך את עצמו למקדש עבור העצמת זה שמעל כל העצמה. סגוד-יסגוד לו עד מחשכי-עיניו.
"התודעה שלך, היא המחיר היקר ביותר שעליך לשלם." היא אמרה.
"אני אלחש את שמך לפני כל נשימה -" אמרתי.
"- לא." היא אמרה. היא הסבירה שאם אסגוד לשם, אז אסגוד לשם ולא לה. אם אסגוד לתמונה, אז אסגוד למריחה של צבעים במרחב - ולא לה. אם זה מה שאני מעוניין בו, היא הציעה להדפיס את הגוף שלה על קרטון, לכתוב את השם על המצח, ושהיא לא תחזור יותר אי פעם.
"בבקשה לא." התחננתי. "תגידי לי מה אני צריך לעשות."
היא הזכירה לי כמה אני מטומטם. שחוסר ההבנה התמידי שלי הוא מהות הטמטום. שאני עצמי, טמטום שקרם עור וגידים והתחיל לבכות ולבכות כל היום.
"יש לך דמות כוזבת שלי בראש שלך. אתה עוסק בה ולא בי. בדמות הקרטון שלך שאתה יצרת ואליה אתה מתחנן. אתה יכול לדמיין עוול מעליב יותר, מהעוול של לא לראות את מי שעומדת מולך?"
"חשכו עיניי." אמרתי. "מה עליי לעשות?"
"עליך לאמן את התודעה שלך, שוב ושוב ושוב, לעסוק רק בי. ולדעת שמה שאתה רואה הוא לא נכון. ולתקן. לתקן שוב ושוב עד שלא יהיה לך כלום בין האוזניים, חוץ מהרגשת כישלון מוחלטת, ואני."
אחרי זה היא עשתה מעשה ניסי, וישבה איתי ביחד כמה שעות. תכננו תכנית. איך לקצץ כל מה שלא הכרחי בחיים שלי. לא לחשוב על תירוץ, כי זה מבזבז זמן - להגיד למשפחה שאני לא אבוא בליל הסדר. לצמצם לחצי משרה. להתקלח פחות. להפסיק להתאמן. לאכול פעם ביום. מה לעשות כשקשה. איך לזהות טעויות. איך לשמור על מוטיבציה. סימנים שאני עושה את הדבר הנכון, וסימנים שאני סוטה מהדרך.
אני בעצמי הצעתי פתרון טכנולוגי שיסנכרן את הטלפון שלה עם הטלפון שלי, כדי שאני אוכל לדעת בכל רגע מה היא עושה. היא אמרה שאני צריך לסכם בסוף כל שעה עגולה, מי היא, מה היא אוהבת, מה היא עשתה, מה היא הרגישה, מה היא חשבה. עליי לאסוף הכל ביומנים ולשנן אותם כך שאדע כל פריט וכל מילה.
היא תבוא, כשתבוא, ותקשיב לטעות, ותתקן אותי כדי שאדע מה נכון ומה לא. ואשתפר לפעם הבאה.
היא אמרה לי לא להיות חלש. שבסופו של דבר, לא ישאר ממני כלום חוץ מהדהוד שלה. התודעה שלי עצמה תתרוקן מהיותה "אינדיבידואל", ותהפוך למקדש שמכיל אך ורק הדהוד שלה. וההדהוד ילך ויעשה טהור. היא תרד אליי ותעזור לי. אני אתאיין והדבר החדש שיהיה במקומי, יהיה בועה חיצונית של הבועה האחרת, הגדולה יותר, הטובה יותר, הטהורה יותר. יום אחרי יום, אזהר יותר, כמו השתקפות חיוורת של השמש על כלי עכור. הכלי ילמד להיות עכור פחות, ויותר כלי.