הו, אלוהים. השארת אותי לבד. הבדידות אף פעם לא הייתה חזקה או כואבת כמו שהיא היום. תמיד היו לי צעצועים להפיג בהם את הנוראות של הקיום (הפרטי שלי).
יש כמה נקודות ששוברות אותי. שברו אותי, כלומר. אעביר אצבע על הסדקים. כדי, לפחות, לדעת...
קיבינימט.
גם המחשבות כבר לא מה שהיו. אני חושב שפעם, לפחות, הייתי מסוגל לחשוב.
אני לא חושב שאצליח להחזיק לכידות היום. מצטער.
"כשאדם נפטר, המודעות שלו לא נעלמת מיד. זו לא שינה שחורה, חסרת מימד וזמן. זה יותר כמו חלום או הזיה. או בועה קטנה של מציאות, שהופרדה מהמציאות הגדולה, שהיא החיים הקולקטיביים שלנו. הבועה הזו, ההזיה הזו, היא שני דברים בו זמנית: מצד אחד היא כמו חיבוק חם ועוטף. מצד שני היא מחרידה בכל קנה מידה.
כשאמרתי שהיא כמו חלום, התכוונתי לזה. השאריות של כל מה שהחיים טָבָע בך, קיימות שם. כמו בחלום: אנשים, מקומות, התרחשויות, מעשים. פרוגרסיה של עלילה. אבל הכל פרוע וחסר יציבות. דבר מתחבר עם דבר, ודבר מתערבב עם דבר. והכל מצטמק. מצטמק ומופחת. פרטים שהולכים לאיבוד לא חוזרים יותר. אינפורמציה שאבדה לא תחזור. הפנים, הקולות, הזהויות - וכל מאפיין אחר של האנשים שאהבת - מתפרקים ונמסים לתוך, ומתעמעמים לכדי כלום. הקצב שבו זה קורה, הוא הקצב בו בתוך הגופה שלך, המוח עובר דיסאינטגרציה."
התבקשתי היום להציג את עצמי, בסבב כזה, מסוג הסבבים שבו אנשים מציגים את עצמם. אמרתי את זה. אחר כך, במינגלינג, אנשים נמנעו מלפנות אליי. לא רק שלא פנו, אנשים נמנעו מלהסתכל עליי. ולא רק שלא הסתכלו, הועבר אליי המסר שאינני נחוץ באותו מועדון. ולא רק זה, גם הוציאוני בכוח משם. ואחרי זה עמדתי מאוד ריק. וגם ברחוב לא פנו או התייחסו אליי. וגם בנסיעה בקו, ובמעלית.
בדירה, כבר לא היה מי שיכול היה להתייחס. שלחתי הודעה לאדם אחד או שניים שבנקודה מסוימת בהיסטוריה התקיים בינינו קשר של ידידות. ה-וי לא נהיה כפול. התקפלתי על השטיחון מתחת למראה במקלחת, ולמרות שאני גבר, והרי ידוע שגברים לא מודעים לרגשות - הכה בי קצהו הכהה של חודה של הבנה. מן הסוג שבאות וחולפות בלי להקדיש לך תשומת לב מעבר למידה הנדרשת (במקרה שלי - מידה פחותה מאוד):
אני מסכן וגלמוד. בחיי, וגם לא צעיר אפילו. גבר בגיל העמידה שאף אחד לא רוצה אותו. ומנקודה זו קדימה - אף אחד כבר לא ירצה.
הרמתי את עצמי לכריעה משופלת, גבוה מספיק רק כדי שהפרצוף יגיע לתחתית של המראה שתלויה על הקיר. מראה נורא, השיקוף שלי. אדם שהנסיבות שלו מתבטאות בכל קו בפניו. בכאב גדול נזכרתי שפעם הייתי יפה. היו לי פנים יפות שאנשים חייכו אליהן ובחורות ביקשו. וממש כמו אבנעזר סקרוג', מתוך צרות עין וצרות נפש, דחיתי כל יד פתוחה שהושטה לעברי, והפכתי במסלול מואץ, ליצור מסוגר, דוחה ובלתי נעים. גס, מריר, שבור, גלמוד, מסכן. מובס ומשתפל בשפל הארוך של החיים, שמתשרך חודשים ארוכים קדימה מעצם היום הזה, עד לב היום בו אמות.