יומני היקר,

אני נזכר, אולי, במילים של השיר של יונה וולך. משום שהן רלוונטיות עבורי ברגע זה ממש. אמנם לא בזמן עבר, כמו שהן כתובות בשיר.

הן אף פעם לא רלוונטיות בזמן עבר.

הן נכונות בזמן הווה נוכח ומתמשך: "זה אצלי בידיים עכשיו. ברגע זה. תמיד היה. תמיד יהיה.

ולא, אני לא מוכן שלא יְעָשה עם זה כלום.

יְעָשה עם זה משהו.

יְעָשה עם זה מה?

יְעָשה עם זה הדבר הכי טוב שאפשר."

הוא הדבר היקר בכל המציאות כולה. קָיֶים את ההוראה: "אל היקר-לך, עשה שמור."

אל היקר לי, אעשה, אשמור.