כן כן, פשוט להנות. לא מבקש שום דבר אחר. להתרגש מכך שבכלל מתכתבת איתי מישהי. שאני נמשך אליה, אפילו כטיפה הקלה שבקלות. שאולי גם היא, יש לה בי רבע עניין.
שאולי ניפגש, אולי עוד שבוע. לא לחשוב מה יהיה אחר כך. לא לחשוב איך היא תדחה אותי כשנדבר קצת יותר ואז היא תראה את כל מה שחסר. לא לחשוב על זה שאחר כך אוכל את הלב בזמן שהראש מאתר בדיעבד את הרגע שבו ירד לה הספק.
שאולי תהיה יותר מאחת. שאולי תהיינה הרבה. כמה התכתבויות, קצת משיכה, קצת משחק. פלרטוט, השם ישמור ויכבד. כאילו מה? לחיות קצת. לפצות על כל הזמן הזה.
למה אני ככה, השם ישמור?
התכתבנו על סדרות טלוויזיה סהכ, ופתאום תקפה אותי כזאת חרדה ובחילה ושיתוק. לא הצלחתי לענות לה. לא הצלחתי לענות לאף אחד. יום וחצי לא הצלחתי לצאת מהבית. לבשל אוכל אפילו לא. חי כבר יומיים על עוגיות שהיו במבצע בקניה האחרונה. את כל האנרגיות גייסתי כדי לבטל את האירוע בשישי ואז השתקתי את הטלפון. לא מסוגל להציץ בהודעות.
פתחתי מחברת והתחלתי לעשות דיאגרמה של כל מה שאני יודע עליה. זה מעט. פרופיל פסיכולוגי בחצי שקל: "זורמת, קלילה. קצת סאחית. נחמדה מאוד. לא שנונה. ילדה טובה שמחפשת את הפינה שלה לסטות קצת הצידה. משתחררת. אוהבת להנות. הגבר שלך צריך להיות חם. את לא מחפשת אש ולהבה, את מחפשת בית. לא מחפשת תחרות. מחפשת משהו לא ממוקד, אבל שירגיש בסדר."
האם אני חולה נפש?
שלקח לי יום וחצי לענות להודעה. שהתפרקו לי החיים ככה? שאני כל כך חושב ומפחד מהדבר הכי קליל ופשוט? וכששלחתי הרגשתי כל כך הרבה חרדה. שלחתי משהו קצר. שני משפטים. בכוונה לא סיימתי בסימן שאלה. כדי לתת לה אפשרות לתת לשיחה לדעוך באופן טבעי. כי היא נחמדה מדיי בשביל לעצור בעצמה. אז היא דווקא כן ענתה. ועכשיו היא זו שמציבה את השאלות. "מה אתה עושה בסופש?"
שוב פעם לא עניתי.
ושוב פעם אבקש. בשביל מה אתה צריך להכביד עליי עם כל זה? התאבססות, חרדה כל כך כבדה, כזה פחד לפגוע ולטעות. תן פשוט לחיות, אבא. לכולם יש את זה, למה רק לי לא?