אני והחיה שבי

משפט ששמעתי פעם: "אתה הגבר היחידי שפגשתי שפיסקתי מולו והמכנס לא ירד מיד"

חייכתי, הרי התשובה ידועה לי, ורבים לא יבינו. אחד הדברים שמניעים לי את המוח, ורק אחר כך את הזין, זו הפלישה וההתפלשות במה שמניע, מעורר מוטיבציה בצד השני ומעורר שם את כל הנימים בגוף.

מה גורם לזרמים החשמליים לזוז בתדר גבוה באי שקט, איך מעוררים אותם, ובאילו מצבים הם נכבים.

זה יכול להיות בלחקור קנאה שאני לא מבין, היאחזות מוזרה באגו עד כדי התאבדות חברתית או פיזית, או מה בדיוק מניע מישהו לכדי טיפוס על הר כלשהו וסיכון חייו.

וזה בדיוק מה שמחרמן אותי, החתירה להיגיון, לאמת, להבנה ובסוף לשליטה במה שמורכב בצד השני.

לעיתים לא תמיד אצליח להבין מיד, אבל אסתובב כמו טורף סביב הטרף, אחורה וקדימה, עד שאבין לעומק את הנקודות המעניינות.

וזה שווה לי הרבה יותר מכל אורגזמה רגעית.

לא פלא שהמכנס שלי תמיד יורד בדיליי, ושהתגובות שלי למשל לחרמנות בלתי נשלטת ותחנונים אינסופיים לרדת מולי, להתפלש בי ברגל, בזין או בחור של התחת, רק מחדדות אצלי את הצורך לפסק את המוח הרבה לפני שאני בוחר באילו חוטים למשוך ולאן בדיוק בא לי לחדור.

בכל מגננה שמוסרת, התחושה מתהדקת.

הראייה שלי שהופכת צלולה שם, בתוך הנפש, עמוק במעיים.

היד שמתהדקת על הצוואר שולטת פתאום בכמות החמצן שיוזרם לריאות שלה.

והדיוק המתמיד בהצלפות על הישבן מהדק את הקשר בין צלילי החביטה על הגוף וכמות הנוזלים שיצאו ממנה. 

והדפנות, שמתהדקות חזק חזק סביבי, עוטפות אותי בזמן מפלח, נכנס ויוצא מכל מקום שרק ארצה.

והשדים יתהדקו חזק חזק אחד לשני, וירקדו ביחד בחופשיות כאילו שאף אחד לא רואה, וכאילו שאין מחר,  רק היום ועכשיו.

הכל יתהדק

שנדע ימים שקטים, רגועים, משעממים יותר.

שנצליח לוותר מראש על המריבה

ושנסלח, גם לעצמו אם לא הצלחנו.

גמר חתימה טובה, צום קל ומועיל למי שצם.

אתמול תהיתי לאיזה מצב רוח אתעורר היום, ובאופן סמלי וספונטני למדי התעוררתי ב 06:29 הבוקר ללא אזעקה. קווץ חזק בלב.

ועדיין, בוחר אישית, להיות שמח היום ובמקום לחיות בעצב על הנרצחים, אתרכז דווקא בגיבורים שלנו שעדיין נלחמים בשבילנו ובשמחה שאף אחד לא צריך להרוס לנו, כי הרוח שלנו תנצח.
ואתפלל לחזרת החטופים והגפות שעדיין בעזה.
ככה אני לפחות היום.

בוחר לחייך ולחבק היום את מי שחושב אחרת ממני.

אנחנו עדיין נלחמים על הבית, וכי רק ככה, ננצח.

האמת שיש כמה דרכים להרוס לי זיקפה, אבל רק אחת תשגר סטירה מהירה תוך כדי.

והיא...

ללקק לי את הביצים.

כן כן, חלק ימצאו את זה מוזר... זה מדגדג אותי ברמות אחרות והסטירה היא אינסטינקט שהותאם לנשלטות סוררות שאו שצריכות איפוס מיידי בשביל לא להרוס לי יותר את הזיקפה 😈

אז כשאני אומר אל תבלבלו לי בביצים... תבינו למה.

😉

אם זה לא מדויק

ולא מרגיש בול (על אמת, לא כי יושב לך על פנטזיה שאין סיכוי שתתממש)

אם זה לא גורם לך להשתין במכנסיים מהתרגשות

ולא מערבב לך את המחשבות במהלך היום עד שלא מצליחים לחשוב בלי לנשוך שפתיים...

אז אל.

יותר טוב כלום מכמעט

יש לי מלא מודים בראש. חלקם מיניים, בוטים ומטונפים, צצים מידי פעם, עושים לי נעים בלב, בזין ולעיתים קרובות גם שולח את עצמי לשירותים לפתח אותם ולהתפרק.

אבל שם זה נשאר כרגע. מבחירה. כי לחיים יש דינמיקה משלהם, ואני בוחר את ככה, וככה זה טוב לי. כרגע. להתרכז במי שצריך שאתרכז בו.

מחר, או עוד שבוע, אולי חודשיים... זה ישתנה. ואז אחזור להיות הפיקי התמידי, ששולל כל שבריר אופציה, לממש גם עם שאר חושי הגוף פנטזיות מטונפות, כי כבר תקופה רוב מה שאני רואה מסביבי לא ראוי לי, וסטטיסטית, אין שום סיבה שזה ישתנה. 

אז למרות סטנדרטים בשמים, שרק ירקיעו, הפתעה תקרה...  וגם עם זה טוב לי, כי בסוף אני בטוח שככה או ככה, אגע בכוכבים ...