אני והחיה שבי

אם זה לא מדויק

ולא מרגיש בול (על אמת, לא כי יושב לך על פנטזיה שאין סיכוי שתתממש)

אם זה לא גורם לך להשתין במכנסיים מהתרגשות

ולא מערבב לך את המחשבות במהלך היום עד שלא מצליחים לחשוב בלי לנשוך שפתיים...

אז אל.

יותר טוב כלום מכמעט

יש לי מלא מודים בראש. חלקם מיניים, בוטים ומטונפים, צצים מידי פעם, עושים לי נעים בלב, בזין ולעיתים קרובות גם שולח את עצמי לשירותים לפתח אותם ולהתפרק.

אבל שם זה נשאר כרגע. מבחירה. כי לחיים יש דינמיקה משלהם, ואני בוחר את ככה, וככה זה טוב לי. כרגע. להתרכז במי שצריך שאתרכז בו.

מחר, או עוד שבוע, אולי חודשיים... זה ישתנה. ואז אחזור להיות הפיקי התמידי, ששולל כל שבריר אופציה, לממש גם עם שאר חושי הגוף פנטזיות מטונפות, כי כבר תקופה רוב מה שאני רואה מסביבי לא ראוי לי, וסטטיסטית, אין שום סיבה שזה ישתנה. 

אז למרות סטנדרטים בשמים, שרק ירקיעו, הפתעה תקרה...  וגם עם זה טוב לי, כי בסוף אני בטוח שככה או ככה, אגע בכוכבים ...

כל חוויה בחיי בשנים האחרונות נבחרה בקפידה, וככה כל תקופה היא פרק מרתק שכתבתי שאשמח תמיד לקרוא בו, להיזכר ולחייך. בחוויות, בשיעורים שלמדתי על החיים ועל עצמי. 

למדתי לבחור נכון. לזהות מתי מדובר בחלון ראווה שלוכד לחנות רק בגלל הסחורה שבחר לשים בפרונט.  לשאול מספיק שאלות נכונות כדי להפיל מעל השחקן את המסיכה שהסתירה את כל הפגמים ועוד כמה טכניקות די פשוטות.

במקביל, למדתי לזהות ולהעריך פנים האמיתיות, אלו שלא מבלפים ורק מסלפים את האמת רק כי דחייה תגע בוודאות בפחדים שהם סוחבים עוד מילדות. What you see is what you get סטייל. כזה.

אבל גם אני בנאדם, ולפעמים נופל בזיהוי. למדתי לא לכעוס מידי ותמיד ללמוד מכל מה שאפשר, גם אם לעיתים השיעור מסתתר היטב או נלמד רק בדיעבד.

היכולת שלי לסלוח לעצמי עזרה לי לא רק לקבל גם את הפגמים שלי, אלא להחצין אותם החוצה לחלון הראווה שלי. לא אהיה לעולם זה שאני בעצמי רוצה להתרחק ממנו. וככה בעצם הצלחתי להתקרב לעצמי.

הושמד

היא לא יכולה להכיל הכל, יש שם מקום מוגבל. דברים יוצאים ונכנסים. וחלק מהדברים שאוספים בה הם גם שיעורים שעוד לא נפל מהם האסימון עד הסוף, או שדורשים תזכורת מידי פעם כשעוצרים על יד הדרך.

לפעמים מרוקנים אותה כדי לפנות מקום לדברים חדשים. נזרקים לצד הדרך פריטים שסתם מכבידים עליה, או כאלה שלא זקוקים להם כי בכל נשימה הסיפור שלהם מורגש כי נלמד.

ויש שם גם דברים שלא תופסים מקום, וגם אם כן, כאלה שלעולם לא אזרוק לצד הדרך ותמיד אקח אותם איתי. כמו זכרונות מהעבר. 

נחתי לצד הדרך. סידרתי את המזוודה מחדש, וחוזר עכשיו לצעוד בשביל...