אני והחיה שבי

זה מדהים כמה אני מצליח לראות אנשים.

אסופת האיברים שלהם שמכוסה בשכבות עור בהיר או כהה לא משנות לי, אני מצליח לראות מבעד להכל, מבט ישר ללב, למה שמציק או שמושך למטה.

יותר מדהים כמות האנשים שהצלחתי להרים, לעודד. לפעמים סתם לראות. אחת אמרה לי לא ממזמן "מרגישה שקופה פתאום מולך. איך ראית??" עניתי שזה "שקוף מידי". עקצה בחזרה : "אולי בשבילך...". חייכתי.

ולאחרונה יותר מידי סימנים חזקים מראים לי שהשקיפות עובדת הפוך, אבל בקטע אחר לחלוטין.

דווקא האנשים שלא היססתי לשנייה להגיש להם עזרה, כסף, אוזן רואים אותי כשקוף, במובן הלא טוב של המילה. לא, אני לא מצפה לאינטליגנציה רגשית משוכללת כמו, שתודה לאל, ניחנתי בה. קיבלו על מגש של זהב, לא קריאה לעזרה, אלא קריאה לראות אותי. אבל מסתבר, שלא משנה כמה עזרה ואהבה תפיץ, יש אנשים שתהיה להם שקוף. שקוף מידי. הם כנראה יגידו תודה שאראה אותם שוב, אבל אני לא נראה, כאמור. שקוף.