עמדו לי בקצה הגרון הבוקר דמעות. החלטתי לשחרר אותם בטיול בירקון. יש לי מקום שפעם פעם בילדותי הייתי מגיע לשם ומאז לעיתים נדירות. כמו היום.
הגעתי, שחררתי קצת ומשכחתי קצת זמן איכות עם עצמי עד מעבר לשעת ההגעה הרגילה שלי למשרד.
אבל אז נזכרתי במשה הצדיק ( ככה אני קורה לו כבר שנתיים) שמחכה לי מתחת לעבודה ושמח שאני מגיע, מחייך אליו, שואל לשלומו וקונה לו סנדוויץ בקפה מתחת לעבודה, וזו בערך הארוחה הנורמלית היחידה שלו כל יום. הוא תמיד אוכל אותה עם אותה אותם בגדים, באותה הפינה מאחורי הבניין כשעוברים ושבים עם חליפות מגונדרות עוברים על פניו ומתעלמים כרגיל.
היום משה חיכה לי ולא הגעתי בשעה הרגילה למשרד. תמיד אני שולח מישהו למטה לקנות לו אם אני מאחר או לא מגיע. היום התרכזתי בדמעות שלי ובזמן שלי עם עצמי.
הגעתי באיחור לבניין, עברתי בקפה והבריסטה שואלת אותי אם אני יודע למה משה היה עצוב היום בבוקר. נדמה לה ש"הוא בכה אולי אם ראיתי נכון". אמרתי שאני לא יודע, ובלב חששתי שאולי אני יודע את התשובה.
באינסטינקט מיד השוואתי את הדמעות שלו לשלי, במין מחשבה קרה של מה גובר על מה כאילו מתבונן מהצד צריך לחלק ציונים למצוקה של אנשים לפי פרמטרים מגמות ושאר נתונים אנליטיים מגעילים שלעיתים עולים לי ביוקר.
בסוף ההבנה שמה שאני חייב הוא איזון, טוב יותר, שהתרופף לו בלי ששמתי לב. חוקים לעצמי שיעזרו לשמור על מסגרת, היגיון וכוחות נפשיים. שאני על סיפון מטוס, וכמו שבמטוס אשים במידת הצורך את מסיכת החמצן לעצמי קודם, ככה אוכל לדאוג מיד לאחר מכן למי שחשוב לי.
את משה מצאתי עכשיו מאחורי הבניין. עיניים אדומות אבל עם סנדוויץ שהצליח להשיג איכשהו, בדרכו. כמה שהייתי צריך את הסימן הזה עכשיו.
תודה משה.
