השכנה, הגרושה, זאת שתמיד תולה בגדים ממול, שוב נמצאת בחלון.
כרגיל, היא תוהה מה נעשה בחדר השינה ויצר הסקרנות שלה לא מבייש שום חתול רחוב. אנחנו מתנשקים, טועמים ומושכים עוד טיפה את המתח שכבר מזמן היה צריך להתפרץ.
דפיקות הלב שלה מעלות הילוך, אולי שניים, כשהיא רואה איך תפסתי באגרוף את השיער שלך, סובבתי והצמדתי את האגן שלי אליך.
היא יכולה לדמיין עד כמה אני קשה, ואיך הגוף שלך משתוקק להרבה מעבר.
כשכופפתי אותך והרמתי את החצאית שלך למעלה היא הסיתה מעט את המבט ממבוכה, אבל היצר שלה חזק מהכל המבט שלה הופך חודר ויותר ויותר, ובוחן כל תנועה שלי ושלך.
את מסתכלת ורואה איך היא כמו פסל בוהה בנו, מחייכת חיוך קטן וחוזרת לעצום את העיניים. הד ההפלקות על הישבן שלך נשמעות עד אליה בקלות. גם גניחות הכאב שלך.
גם צבע הישבן המתחלף שלך נראה בבירור. וכשאת מתחננת שאשלוף אותו, כי מאוד התגעגעת, את נזכרת שגם היא התגעגעה. רק הפעם לא השארנו לה מקום לדמיין, החלון הושאר פתוח לגמרי.
היד שלה לא עומדת בפיתוי ומחליקה לתוך התחתון הלח. היא מתחילה לגעת בעצמה כשהזין שלי נשלף החוצה ואני מורה לך עם היד שלי להיצמד אלי עד הסוף. את יונקת אותי לתוכך כמו שרק את יודעת, והיא מגבירה קצב ולא מסיתה את המבט.
היא מתפקסת בתנועות האגן שלי, קדימה ואחורה ושומרת את קולות היניקה והחנק שאת כל כך אוהבת.
גם את החלק שהפכתי אותך על המיטה היא אהבה. פשוט חדרתי במכה אחת, לא לפני ששמעתי כמה קולות תחנונים של כמה את כבר לא יכולה להתאפק יותר. את יודעת שזה כבר חצי אורגזמה בשבילי. מידי פעם יצאתי עד הסוף, נתתי לה לראות עד כמה הוא מבריק מהמיצים שלך, ואיך הוא חודר בטבעיות שוב לתוכך וללא עזרה של היד.
הידיים שלי נצמדו לאגן שלך, והתחלתי לזיין כאילו זה הזיון האחרון שלי. ללא כל מעצורים, עמוק ומהיר, אגוצנטרי, חייתי.
היא הופתעה שמידי פעם שאני מורה לך לרדת על הברכיים ולטעום את עצמך ממני והיא ליוותה אותך בליקוק שפתיים ודמיינה איך זה היה מרגיש בפה שלה אם היא הייתה במקומך.
עד שהשכבתי אותך על המיטה ועל ידי 3 אצבעות היא ראתה איך גרמתי לך להשפריץ את כולך לכל עבר, היא בכלל חשבה שזה פיקציה של פורנו. וגם שסרטי מציצנים זה ז'אנר מבויים.
בשלב שגמרתי בתוכך היא איבדה את השליטה על עצמה לגמרי, ועל יד הכביסה, עם רגליים מפוסקות, היא חוותה אורגזמה חזקה מאוד שהשאירו אותה רועדת חדשות ארוכות.
היא לא מאמינה, ולא מבינה מה קרה כאן עכשיו. בעיקר את העובדה שאת הפנטזיה האמיתית, לא היא הגשימה, אלא אנחנו.
