אני והחיה שבי

אוהב להרים אותה ולהסתכל מכל הכיוונים. לחייך.

לכוון את המיתרים,  לפעמים לעלות לפעמים לרדת, אבל בעיקר הדיוק שמכווין אותי. הצליל המושלם הזה שאני כל כך אוהב לשמוע.  

לאלתר, להפתיע את עצמי ואותה. לחבר את הדימיון לחושים ולעוף ביחד למחוזות חדשים.

להוציא צלילים חדשים.

ללכת לאיבוד.למצוא את עצמי ואותה שם. 

למתוח את הגבולות. 

להרגיש את הכאב על כל האצבעות כשכל פריטה כואבת יותר מהשניה.

ללמוד, לטעות ולהתפתח.

לפרוט על כל המיתרים ביחד, או על חלקם. במקביל גם על הלב. והרגש, האינסוף אפשרויות. 

הצלילים המדוייקים, שבוקעים ולא מהמיתרים, אלא מעמוק עמוק בפנים. כזה שנצרב בדמיון שגורם לחשק להמשיך ולשחזר את המנגינה.

וכשאחליט, אקורד סיום, שיהדהד הרבה. כזה שישאיר... הרבה מאוד טעם של עוד.