בזמן שהחיוך שלה ניסה, ולא הצליח, להסתיר את המבוכה, המבט החוקר שלה ושלי נפגשו. מיד הזרועות שלי נפתחו, ולמרות שהיה קשה לנתק את מבט העיניים שלנו, היא צללה לתוכי. אספתי אותה לחיבוק קרוב וצמוד ונשמתי אותה בפעם הראשונה. ללא מילים.
החיבוק, ההתנשמויות, ההסנפה ההדדית, לא דרשו הסברים, מילים וגרפים. זה פשוט היה מונח שם. ללא מילים.
והשתיקה הגיעה מהר, במקומות שמערערים אחרים דווקא הרגשתי רוגע. כי איתה הגיע גם ליטוף הידיים, הפנים, מבטים, צחוק ובסוף גם לפיתה חזקה של שורשי השיער והצמדות חזקה כדי לאפשר ללשונות ולרוק לדבר ביניהם. לא היה צריך אפילו מילה אחת.
וגם אם אנסה לתאר את תחושת הפרפרים, ההתרגשות והמחשבות המטונפות שרצות לי בראש, לא אמצא מילים. אפילו לא אחת. אמצא רק חיוך, דופק מואץ וציפייה. לך תסביר את זה במילים.
ובפעם הראשונה, למרות שאני איש של מילים, אני לא צריך להסביר איתן שום דבר, לאף אחד. זה שלי, ורק שלי, ומיוחד כל כך, שלא ניתן יהיה לחבר משפט שיעשה למישהו היגיון.
סוף סוף, ללא מילים.