אני והחיה שבי

אנשי הטריבונה תמיד שם. מפצחים גרעינים, צופים מלמעלה, ועסוקים בלגרבץ לעצמם את הביצים והאגו. ככה דרכו של עולם.

בזמן שהם צופים מרחוק, ועוד גרעיני חמנייה מתעופפים להם על אנשי טריבונה אחרים, הם צופים בי פתאום מקבל את הכדור. וכדרכו של עולם מיד הטונים נשמעים עד אלי, כשחלק צועקים "רוץ מצד ימין", והאחרים "טמבל, מצד שמאל!!".

פעם הייתי מקשיב לאנשי הטריבונה, היום? הבנתי כבר שמול כל אחד שעושה מהלך כלשהו, יהיו את אלו שידעו הכי טוב מה לעשות.

למרות הצעקות, הקשבתי לבטן ורצתי קדימה. בדרכי הגול מובקע. אנשי הטריבונה מיד הופכים תקליט ומשמיעים מיד ג'אנר אחר של מוזיקה: "גאון, ידעתי שהוא יבקיע משם. איזה תותח, אה?" 

עובר קצת זמן, המשחק ממשיך. רץ קדימה, מנסה, ולבסוף מחליק משלולית בוץ שרק מי שדורך בה יכול להבין כמה היא עמוקה ושאותה כמוהה אי אפשר לחצות בשלום. 

אנשי הטריבונה אפילו לא יקומו מהכיסא וכל מה שאפשר לשמוע אלו ברכות לאמא שלי שהחליטה להביא אותי לעולם, כי מה יותר חשוב להם מלהוכיח לאנשי טריבונה אחרים שהם יודעי כל בזמן שהטוסיק שלהם מחמם את הכסא והזיפים שלי מרגישים איך זה לפגוש שלולית מטונפת ב140 קמ"ש.

אז מזמן הפסקתי להתרגש, הן מקריאות העידוד והן מקריאות הבוז. מידי פעם משתעשע ומזמין את אנשי הטריבונה לרדת למגרש ולשחק לצידי רק בשביל לראות את הגיבורים הללו עונים בשלילה. בודדים נענו להזמנה והצטרפו אלי למגרש. מעטים הפשילו שרוולים וירדו להסתכל איתי על גובה הדשא ועומק השליליות והצליחו להבין באמת מה היא באמת הצלחה ומה הוא כישלון.

לעד רוב אנשי הטריבונה ישארו למעלה. למרות שהם תמיד יהיו מרחוק, הם יראו באורח פלא כמה אמא שלי זונה ומאיפה היא עשתה אותי. ואני? אני אמשיך בדרכי לרוץ.