״תניחי לי״, לחשתי לה ומילותיי נבלעו באפילה
״לא יכולה״, היא ענתה, ״את הכאב הזה אתה חייב לדעת היטב״
״תניחי לי, עכשיו!״
הרמתי את הטון וניסיתי להישמע מאיים
ושוב היא עונה ״לא יכולה, זה עדיין לא נגמר״
״תניחי לי״, התחלתי להתנשף, ״אני טובע!״
״לא יכולה, אתה עדיין לא במקום שאתה אמור להיות״
״הפסיקי״, אמרתי בייאוש
אני נגמר, מתפוגג
ותשובתה לא משתנה, ״לא יכולה, אני בסך הכל מבצעת את תפקידי״
״תניחי לי״, זעקתי, ״אני לא רוצה בך״
הצלקות שלי נפערות, אני מדמם
היא מחייכת, ״מרגיש כמה הכאב מזכך?״
״תניחי לי״, אני מתחנן, ״איך מפסיקים את זה?
הימים לפני היותך מיטשטשים לי״
והיא לוחצת, ״אם לא היית יכול לשאת את זה לא הייתי באה״
״תניחי לי, תפסיקי לארוב לי בפינות חשוכות
אני מרגיש לא אני, איפה כלאת את מי שהייתי?״
והיא מביטה בי כאומרת ״תפסיק אתה להילחם בי״
״תניחי לי״, נהמתי לעברה, בכוחות אחרונים
״לא יכולה, אבל אתה יכול, זה בידיים שלך״
שמונה שעות חלפו
הכרית ספגה את הדמעות, הצרחות והאגרופים
שדה הקרב הפרטי שלי
פקחתי את עיניי, עלטה סמיכה
קמתי, פתחתי את החלון
העלטה נסוגה מפני קרני השמש
״אל תניחי לי, תישארי כמה שצריך
כי אני צריך להשתנות
להשתפר
לקום מעפר
לגלות את עצמי מחדש
לחשוב פחות
לעשות יותר
אני כאן בשביל להישאר.
בינתיים...״