חיכיתי לך הרבה
לפרקים הזיתי אותך
צורות רבות לבשת במחשבותיי
בכולן היית יפה, טהורה
עם חיוך תמים
כזה ששמור רק למי שעדיין לא חווה כאב משתק
היו ימים שחשבתי שאת חיה רק במוחי הקודח
שאת לא באמת קיימת
כאבתי את אי היותנו
אפילו אני לא הבנתי כיצד זה יכול להיות
והימים נקפו
לפעמים חלפו ביעף
לפעמים עברו בתוכי כמסרקות ברזל -
לאט לאט וכואב מאוד
היו תקופות שלא הרגשתי דבר
כאילו מסך עשן סמיך מבודד אותי מכולם
מהכל
אפילו מהרגשות של עצמי
וכבר חשבתי לוותר
אבל נשכתי שפתיים
והמשכתי
משהו אמר לי שאת שם
שגם את תרה אחרי
וכשהמבטים שלנו ייפגשו
אז הנשמות שלנו יתמזגו
והופעת, באמת הופעת...
היית כל מה שדימיינתי אי פעם
ועוד קצת
אמזונה
עוצמתית ושקטה
וכשהאצבעות שלי התהדקו סביב צווארך
ועינייך התגלגלו לאחור
אז שנייה לפני שנזרקת לעולם הפרטי שלך - הבטת בי
ועינייך נפערו וכמו זעקו: ״תמשיך, אל תעצור עכשיו...
תמנע ממני אוויר
ותפיח בי חיים״
וזה היה מושלם
החלפנו כאבים
התבוססנו אחד בשנייה
התפלשנו במועקות
בפחדים
ברצונות
בפנטזיות
באושר העילאי של הביחד שלנו
וכמו לא היה קיים שום דבר בעולם
חוץ משנינו
חוץ מאותו הרגע
שבו את מונחת בכף ידי
את החומר ואני היוצר
ואז הלכת
ואני נותרתי פה
ערום ועריה
יפה שלי
אני איקרוס
ואת השמש
ולמרות שעפתי קרוב מידי לשמש
ונחבטתי לארץ בעוצמה מטלטלת
הייתי עושה זאת שוב
כי הרגעים שהיינו
שווים את כל הכאב הזה