שמש של בין ערביים חיממה את פנייך
ורוח קלה שבאה מן הים ציננה אותן
ישבנו מקופלים אחד לצד השנייה
בזמן שגלים רגועים ליטפו את החוף
שיערך התפזר ברוח, מסתיר חלק מפנייך
״חלמתי אותך״, אמרתי לה
היא לא הגיבה
השמש קרעה את קו האופק בדרכה מטה
הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה
מעין תחושה שכזו -
שיחד עם פרפור קרן שמש אחרונה במאבק נגד החשיכה -
זה ייגמר
קמתי והתיישבתי מולה
היא הביטה אל האופק
ואני הבטתי לתוך עיניה הכחולות והגדולות
הלב שלי החסיר פעימה
בחנתי את כל גווני הכחול שהשתקפו בעיניה
יכולתי לצלול לתוכה עד סוף הזמן
״חלמתי שאת קשורה
מדממת גאווה
עד הטיפה אחרונה
כי גאווה אינה הולמת אותך, יקירתי
ואחרי שניקזתי ממך את מלוא גאוותך
התחלתי למלא את החלל שלך
למלא אותו בי, במה שאני
וכל טיפת אוויר ששאבתי ממך
כל סימן שהותרתי עלייך
כל דמעה שהזלת כשהתחננת לעוד
וכל חיוך מהול בכאב שעיטר את פנייך
בזמן שאגרופייך אחזו בסדין המיטה
וגופך רעד
כל אלה - סימנו אותך כשלי
ואותי כשלך
לעד״
וכך, כששנינו יושבים על שפת הים
אמרתי לך שהיו ימים שחייתי בשבילך
והיו ימים שמתתי בגללך
והיו ימים שעברו ללא כל תחושה
והם היו הימים הנוראיים ביותר
ועכשיו, אני זקוק לך
ואני יודע שאת זקוקה לי
ולא בא לי להגיד לך שאלו את ואני, שנינו
נגד העולם
כי זה נשמע רומנטי מידי
ומאושר מידי
ואני לא רוצה לדעת איך ולמה נילחם נגד כולם והעולם
אני רק רוצה לדעת
שלא נילחם אחד בשנייה
שניכנע לתאווה, לצורך, להיזקקות האנסופית של שנינו
״התהיי שלי״, שאלתי בלחישה
את הרמת את ראשך השמוט
הסתכלת עליי בפנים בוחנות
״תמיד הייתי ותמיד אהיה״, ענית לי בביטחה
״אתה רק צריך למצוא אותי״, המשכת והוספת
ואז קמת, הזדקפת
והתחלת לצעוד לעבר הים
״עצרי״, אמרתי
״בבקשה ממך, עצרי״
אך את המשכת לצעוד
ולא הבטת אחור
וכשקרן השמש האחרונה נכנעה חרישית לחשיכה
נעלמת בים
כאילו לא היית מעולם
ואני נותרתי כאן
לחפש אחרייך
אני יודע שאת שם, איפשהו
אני נושם אך לא חי
ואני יודע שאת לא חיה
כי את נושמת
ואין מי שיכרוך עצמו סביבך
וימנע ממך אוויר