אני פלרטטן, אין מה לעשות לגבי זה. אני רואה מישהו/י שמעניין אותי ואני נמשך. מפטפט ומלהג ומושך אותם אלי. המתח מענג אותי, הכיבוש מטריף אותי.. כמות הפעמים שהכנסתי את עצמי למלכודת בגלל זה.. פנומנלי
מנחה בכנס טכני לחלוטין, חמוקיים נאים ביותר, תלתלים יפייפים נוצצים באור הבמה, חולצה עם תחרה ומכנס אלגנט שחור. קלאסי ובטעם.
אז בהפסקה דיברנו שניה וחצי, רק שלום וחיוך של 'אני מכירה אותך מאיפושהו' זה מספיק.
באוכל כבר ישבתי מולה בשולחן אחר, מפטפט עם ידידה ודואג שמידי פעם מבטינו יפגשו. עיני השקד שלה ריצדו פעם אחר פעם.. בהפסקת הסיגריה כבר שאלתי שאלות. פיטפטנו מעט.
סוף הכנס, נקלעים לחנייה ביחד, אולי במקרה, מפטפטים יותר. היא נזכרת מי אני ושואל אם בא לה.. כי אני עדיין קצת רעב. והיא אומרת בכיף. חונים בעזריאלי, בודקים מה יש שם.. היא חוזרת לחיפה הערב ואין הרבה סיכוי למפגש אחר.
השיחה נינוחה, מלאה במתח של גוף. נגיעה מקרית ביד שלה ומבטה קופץ אלי, היא אומרת תזהר... תמשיך...
נגיעה שניה, והיד נשארת. הלב משחרר אנדרופונים לחלל האוויר והחיוכים מתרחבים. הארוחה באה והולכת ואנחנו לומדים אחד את השניה. בדרך לאוטו כבר הגיפופים מגיעים, מבטיחים לשמור על קשר ואולי באמת נדבר. באוטו כבר לא יכלתי להתאפק והידיים נשלחו למטה.. גיפופים ומישוש בשר.
נוהגים בצורה גמלונית, עוברים מקומות נטושים. יש רכבות גם בשעה הבאה..
נוחתים במושב האחורי, מזמן לא הייתי שם. הגוף שלה נחשף בחלקים של גן עדן ואני צולל לשתות ממה שמותר. דוחף את עצמי לתוכה, משתוקק נהנה ממבטה המתענג. גומרים ונרגעים, אני נדהם מעצמי..
היא יפייפיה ללא ספק, עד עכשיו עיניה לא עוזבות אותי.. אבל ככה בלי שליטה.. אוף. מאז התיכון זה לא קרה.
אני מחזיר אותה לרכבת, נפרדים לשלום בנשיקה נעימה, הריח שלה עדיין נמצא איתי.
כשהדלת נסגרת אני נזכר שמעולם לא שאלתי לשמה.
