המשך סיפור על הפסיכולוגית
כשנכנסתי לעוד פגישה שגרתית, ראיתי אותה יושבת על הספה, כרגיל, עם מבט חודרני שלא נתן לי אפשרות לנשום בחופשיות. כבר הפך להיות הרגל: הורדתי את המכנסיים עד הברכיים, הראיתי לה שהכלובון נעול עליי כמו שביקשה, ואחר כך הבאתי את השרפרף והתיישבתי עליו מולה, ראשי מושפל קלות.
היא סקרה אותי רגעים ארוכים בשתיקה, כמו נהנית מההכנעה השקטה שלי. לבסוף שאלה, בקור רוח: "מה אתה חושב על הפגישות שלנו?"
נשמתי עמוק ועניתי: "אני אוהב את התהליך, ואת הדברים שאני עובר פה."
היא חייכה, חיוך קלוש ומרומז. "גם אני מאוד אוהבת את הדינמיקה שנוצרה בינינו," היא אמרה. "אני יודעת שזה לא משהו רגיל עבורך, והאמת? גם עבורי זה חדש. אבל חשבתי... איך אנחנו מתקדמים מכאן."
התחלתי להרגיש תחושת אי-שקט מתגנבת בתוכי. "מה הכוונה?" שאלתי בזהירות.
"אני רוצה להציע לך הצעה," היא אמרה, מבטה חד כתער.
"אני מקשיב," עניתי, נדרך קלות, לא בטוח אם אני אמור להתרגש או לחשוש.
"השאלה היא עד כמה אתה מוכן להתחייב לתהליך."
ניסיתי לחייך, כמו כדי להקליל את הרגע. "תראי, אני חושב שכל עוד המפתח אצלך..." אמרתי וחייכתי קלות, אבל המילים נתקעו כשהיא קטע אותי בחדות.
"זה ממש לא מצחיק." קולה היה קר וחותך. "אני מדברת איתך ברצינות. עכשיו, תפשיל את המכנסיים עד הברכיים ותישאר ככה."
"ככה? בישיבה?" שאלתי, מרגיש גל של מבוכה עובר בגופי.
"כן. עכשיו."
התמקמתי על השרפרף, מרגיש חשוף ושברירי.
היא קמה מהספה וניגשה אליי באיטיות, כאילו בוחנת את כל הווייתי. היא שלפה את המפתח לכלא המתכת שלבשתי והגישה אותו אליי. "אם זה כל מה שמחזיק אותך מחויב, אתה מוזמן לקחת את המפתח."
ליבי הלם בחוזקה. "סליחה," מלמלתי והורדתי את המבט. "באמת לא התכוונתי. אני כן מחויב. אני מרגיש שמה שאנחנו עושים פה מאוד משמעותי בשבילי... ואני רוצה להמשיך."
"יופי," היא אמרה ברוגע, מתכופפת מעט כך שפניה היו ממש קרובות לשלי. עיניה היו חודרות, כאילו קוראות כל מחשבה חולפת בתוכי. "ומה אם אגיד לך שאתה נראה פתטי ככה? שזה מצחיק אותי שאתה מוכן לעשות את זה? ושאני לא בטוחה בכלל שאפשר לעזור לך?"
נשמתי עמוק, מנסה לא לאבד את העשתונות. "זה די קשוח," אמרתי בשקט.
"עכשיו אתה רואה איך זה מרגיש כשמישהו צוחק עליך בזמן שאתה מדבר ברצינות?" היא לחשה, כאילו נהנית מהכוח שיש לה עליי.
היא חזרה לשבת בנחת על הספה, משלבת רגליים. "ובכל זאת, אני חושבת שאנחנו צריכים לשנות כיוון. כדי להעמיק את הדינמיקה בינינו, אני רוצה שתגיע אליי הביתה, אחרי העבודה, כל ערב. שם נפתח שגרה שבה אתה עושה בדיוק מה שאני אומרת. נמשיך גם עם השיחות שלנו כחלק מהטיפול."
חששתי – איך אעמוד בזה? מה יקרה אם לא אוכל לעמוד בדרישות שלה? אבל יותר מכל, סקרנות עמוקה חלחלה בתוכי. "אני מוכן," עניתי.
"טוב מאוד," היא אמרה, פותחת את הדלת לשלב חדש לגמרי. "אבל תדע – בבית שלי, השליטה שלי תהיה מוחלטת יותר מאי פעם, ואתה תצטרך להפגין צייתנות מלאה."
---
ביום הראשון, אחרי יום עבודה ארוך ומתיש, הגעתי אליה הביתה. הרגשתי לחץ בחזה, לא בטוח למה לצפות. כשהיא פתחה את הדלת, היא חייכה חיוך קטן.
"אני רואה שאתה לחוץ. קודם כל, תנשום עמוק. הכול בסדר. זה רק אני."
נכנסתי לסלון שלה. היא התיישבה על הספה, ואני עמדתי, מחכה להוראות.
"מה זה? למה אתה עומד?" היא שאלה בחדות.
"לא ידעתי איפה לשבת," מלמלתי.
"בקליניקה, איפה היית יושב?"
"על השרפרף," עניתי, מבולבל.
"אז תביא את השרפרף שלך. הוא ליד הוויטרינה," היא אמרה באדישות.
צעדתי לעבר הוויטרינה, אבל היא עצרה אותי. "לא ככה. על ארבע."
הרגשתי את פניי בוערות מבושה, אבל צייתי.
"מעכשיו," היא המשיכה, "אתה תתנהג לפי הכללים שלי, בלי שאלות. הבית הזה הוא המרחב שלי, ואתה רק אורח פה, כזה שמתנהג יפה."
התיישבתי על השרפרף, והיא חייכה, כאילו מרוצה ממני. "כמובן שתישאר נעול כל הזמן. וחשוב לי להבהיר שאין שום דבר מיני בינינו. אתה מבין את זה, נכון?"
"כן," עניתי, הראש מושפל.
"יופי. הפינה שלך תהיה ליד הפינה של הכלב. ככה תמיד תדע איפה המקום שלך. וגם – אתה יכול לשחק בצעצועים שלו אם בא לך," היא הוסיפה בגיחוך קל.
---
בימים הראשונים התחלתי להתרגל לשגרה בבית שלה. הייתי נכנס, יושב בפינתי, ויוצא רק כשקיבלה רשות. בזמן שהיא התעסקה בענייניה – בשיחות טלפון או בצפייה בטלוויזיה – הייתי מגיש לה את הארוחות ומתקן כל מה שלא היה לשביעות רצונה.
אחרי כמה ימים, היא ביקשה שאמרח לה לק ברגליים. ישבתי מולה, לבוש רק בכלובון, ונאבק בתחושת המבוכה.
"זה חמוד עליך," היא אמרה בנימה משועשעת, כאילו נהנית מהכניעה המלאה שלי.
לאחר שסיימתי, היא ביקשה שאכין לה אמבטיה. אחרי המקלחת, בעודי מורח לה קרם על גופה, היא עצרה לרגע, הביטה בי ואמרה: "תזכור, הסיבה היחידה שאני נותנת לך לעשות את זה היא כי אין בינינו שום דבר מיני. אני לא רואה אותך במובן הזה בכלל."
היא הזיזה מעט את הכלובון, הביטה בעיניי ואמרה שוב, בקור: "אתה מבין את זה, נכון?"
"כן," עניתי, מנסה להדחיק את התחושות שסערו בתוכי.