באהבתנו גוף הפך מקום

שלוש וחצי שעות של עירות

בהן אני שומעת אותו מתעורר ומבינה שהלך לי כבר הלילה, משתדלת לגשת אליו בשקט , לסגןר את הדלת כדי שאתה לא תתעורר, שתמשיך לישון, עד שיתחיל היום ואשלח אותו לגן ואוכל לחזור להתרפק בין זרועותיך.

אבל הבוקר לא נגמר 

והשעות מעייפות

והתיזוזים אחריו מתישים 

עד שהוא יוצא 

ואני חוזרת למיטה

לידיים שלך

ורוצה קרוב קרוב, אבל אז אתה תופס בי ומושך אליך ואני מותשת מעייפות ורוצה לומר שאני רוצה אותך, רק שלא מסוגלת כרגע להרים אותי, אז רק תיקח אותי ככה כמו שבא לך, שתשתמש בי. או שתישן איתי עוד קצץ ואז נקום ביחד לאותה התעוררות תשוקתית לוהטת, אחרי שתפסתי שינה קלה..

אבל אתה ממלמל משהו כמו "לא צריך"

או "הכל בסדר"

או "לכי לישון"

וכל מילה שנאמרת נזרקת לאוויר כמו רימון רשע, כל הברה נשמעת כמו אכזבה צורמת, כמו דריכה על מיתרי הלב שכל כך רוצים אותך, רק זקוקים לרגע קטן של מנוחה.

אבל המילים שלך, קצרות חדות ודוקרות,

אין בהן שום מגע או טון של אהבה

כמו זו שיש בי אליך גם כשאני עייפה

תמיד

גם בלי שום סיבה.

ואתה נשמע כועס

לא מרוצה

מאוכזב

וזה מפעיל את בלוטות הכאב הכי כואב שבי

את העייפות מהלילה שהיה 

את הציפיה לבוקר בזרועותיך

וכל מה שיוצא ממני זה הכאב 

על כך שאני לא יכולה להיות מישהי אחרת

להוטה ברגע זה לעשות הכל 

על אף העייפות וחוסר היכולת להכניס אנדרלנלין של להט ברגעים האלו, זקוקה לעוד שעה של שינה כדי להתעורר לוהטת.

והאכזבה שלך כואבת לי בלב

ובמקומות הכי עמוקים של האהבה שלי אליך

בוקר כזה

הלוואי שישתנה