רציתי לוואצאפ לך את המחשבות שלי ומצאתי את עצמי עוצרת, מעתיקה ומסירה אותן משם לכאן
יודעת שעכשיו זה לא הזמן המתאים עבורך. כבר לא יודעת אם יש זמן כזה בכלל, מתאים עבורך.
לו היו הדברים הפוכים, כל הודעה של אהבה ממך היתה ממלאת לי את הלב ומאפשרת לי להמשיך לנשום את היום שיהיה. אבל כשהדברים הפוכים? לא בטוחה כבר שיודעת מה נכון לך. הלוואי שידעתי.
אז רציתי לשלוח לך לוואטצאפ עכשיו, ועצרתי בעצמי, משאירה אותן כאן במקום, למקרה שבכל זאת תגיע ביום מן הימים, או היום:
אם רק היית יודע כמה חיכיתי לרגע שכולם ילכו כדי להסניף עוד שעה של שינה לצידך אחרי הלילה החצי לבן הזה שנשמתי לתוכו באהבה , בסבלנות, עם כל העייפות והרצון לחזור לישון... מתרגשת מעצם הידיעה שכשאשחרר אותו להסעה, אוכל לחזור לנשום איתך.
רק רציתי לתת לגוף לנוח קצת כדי שיוכל להתעורר, מבינה שאתה ישנת בזמן הזה והגיוני שכבר היית עירני,
אבל הזלזול הזה בי בפעמים שבהם אתה עירני ועומד ואני לא קופצת להוטה כמו בפנטזיה של אותה שניה, פוגע בי.
הטונציה המאוכזבת שליוותה את מילמול המילים "לא צריך" "אז לכי לישון" והמגע הנעים שנעלם ברגע , במקום להיות עוטף יותר, אוהב יותר, רך ומלטף, במקום לומר משהו אוהב ומפנק , יצאה ממך ציניות דורסת כאילו ואמרתי משהו הפוך כל כך מאהבה.
איך יכולתי שלא לכאוב לתוך העלבון שלך ולהתפוצץ מכאב ומקנאה על שאין לי את החופש והזכות לפגוש אותך כמותה? תמיד לוהטת מציפיה, נטולת מחוייבויות, עירנית, מורעבת ונטולת מימד של זמן מקום או מחשבה...
אם רק היית יודע כמה אני רוצה
כמה אני מרגישה שאפפעם
לא אצליח לספק את התאווה שלך עד תום
כמה צורבות ודוקרות המילים כשהן יוצאות ממך מאוכזבות לעברי.
כמה כואב ודוקר ושורף להיות אכזבה