“הפקודה הראשונה”
עמדתי על הברכיים, בדיוק כפי שהיא ביקשה. עיניים מושפלות, גב זקוף, ידיים מאחורי הגב. פעימות הלב שלי הדהדו באוזניי, כל אחת מהן תזכורת חדה לכך שאני כאן – מרצון, מתוך כמיהה, מתוך כניעה.
היא פסעה לעברי לאט, עקביה נוקשים על רצפת העץ. שמעתי אותה יותר מששראיתי. הבושם שלה עטף אותי – שילוב מסוכן של רוך וסמכות. היא נעצרה מולי. שתיקה. משכה ארוכה, ואז קולה – יציב, שקט, כמעט לוחש – פילח את האוויר.
“אתה מוכן להקשיב?”
“כן, גבירתי,” עניתי בלחישה.
היא הניחה אצבע אחת מתחת לסנטרי והרימה את פניי אליה. מבטה היה עמוק, שקט, אך בתוכו בערה שליטה. “היום אתה שלי,” אמרה. “ולא תדבר בלי רשות. תרגיש, תחווה, ותזכור – כל מה שיקרה, הוא מתוך הסכמה. מתוך אמון.”
הנהנתי. הרגשתי את הגוף שלי נרעד מציפייה. לא מפחד – אלא מהתרגשות טהורה. להפקיד את עצמי בידיה היה רגע של שחרור.
היא הובילה אותי בעדינות. המגע שלה היה גם נעים וגם מפקד. כל תנועה שלה הייתה מדודה. היא ידעה בדיוק מה היא עושה – כל קשר, כל מבט, כל מילה – היו חלק ממשחק שבו אני מתמסר, והיא שולטת.
ושם, בתוך הדממה והצללים, גיליתי את החופש הכי גדול שמצאתי מעולם – בכניעה.
הפקודה השנייה
היא הובילה אותי לחדר שעדיין לא הכרתי. הדלת נסגרה מאחורינו בקול עמום, והאור שהיה שם רך, חמים, כמעט כמו נר. על הקיר היה מתלה עור, ועל השולחן – תיבה מעץ כהה. היא ניגשה אליה, פתחה אותה באיטיות מכוונת, מבלי להסיר ממני את מבטה.
“אתה סומך עליי?” שאלה שוב, בלי להרים את הקול, אבל עם יותר עוצמה.
“כן, גבירתי,” עניתי, הפעם בקול יציב יותר. חשתי את הדופק עולה. ידעתי שזו רק ההתחלה.
היא שלפה צעיף משי שחור, נעמדה מאחוריי וקשרה אותו בעדינות על עיניי. חוש הראייה נעלם – ומה שנשאר היה כל דבר אחר. הצלילים. הריחות. הדמיון.
“כשאתה לא רואה,” לחשה באוזני, “אתה מרגיש חזק יותר. אתה תלוי בי עכשיו.”
היא נגעה לי בכתף – ליטוף קצר, כמעט מקרי – אבל כל הגוף שלי נדרך כמו גיטרה שמכוונים לה את המיתר האחרון.
היא לקחה את הזמן שלה. כל מגע שלה היה מדויק, מתוזמן, בין עונג למתח. היא בדקה גבולות. בחנה תגובות. ואני? שותק. נמס. נכנע.
“אתה תלמיד טוב,” אמרה לבסוף. “מגיע לך פרס. אבל גם פרס – מקבלים רק כשמרוויחים אותו.”
היא הציבה אותי מול הקיר. הרגשתי את הקור קל נגד עורי. ואז – יד חמה. אחת בלבד. מלטפת, דורשת. ולא ידעתי מתי יבוא הרגע הבא – מה יהיה, כמה רחוק.
אבל ידעתי דבר אחד – אני שלה.
הפקודה השלישית
עיניים מכוסות. גוף חשוף. לב פתוח.
היא חזרה אליי, שמעתי את עקביה מתקרבים שוב, אבל הפעם היא לא דיברה. במקום מילים – שתיקה שקטה, מלאת נוכחות. ואז שמעתי את הקול הרך של שוט העור, מונח על כף ידה. רק הצליל גרם לי לבלוע רוק.
“אני הולכת להכתיב את הקצב,” היא אמרה לבסוף, “ואתה – תלמד להקשיב. לא למה שאתה רוצה. למה שאתה צריך.”
המכה הראשונה הייתה עדינה. כמו סימן. לא כאב – אלא אישור.
אחריה באו עוד שתיים, שלוש – כל אחת במיקום אחר, כל אחת מלווה בתחושת חמימות שמטפסת בתוך העור.
לא ברחתי מהמגע. להיפך – קיבלתי אותו. חיפשתי אותו.
בין כל פעימה של כאב מתוק, היו גם ליטופים. רגעים של חמלה. יד קרירה שהעבירה שובל של צמרמורת על הגב שלי, כאילו מזכירה – “אני רואה אותך. אתה בטוח איתי.”
וכשכמעט חשבתי שזה הסוף – היא שאלה:
“תזכיר לי שוב, למי אתה שייך?”
“שלך, גבירתי,” עניתי בלב שלם. הפעם בלי פחד. בלי היסוס.
היא נעמדה מאחוריי, הצמידה את שפתיה לצווארי ולחשה:
“טוב מאוד. עכשיו, תסתובב. תסתכל עליי.”
היא הסירה את כיסוי העיניים.
האור פגש בי כמו בפעם הראשונה. היא עמדה שם, יפה, חזקה, עם חיוך קטן בקצה השפתיים. חיוך של מישהי שיודעת – שהיא מובילה. שהיא מחזיקה בי, לא רק בגוף – אלא גם בלב.
ולא היה מקום אחר בעולם שבו רציתי להיות יותר, מאשר שם – מולה