יום שני בבוקר.
היא קמה מוקדם, לבושה כבר לעבודה, שיער אסוף, קפה ביד. מולי – אני, עדיין עם סימנים עדינים על הגב, תזכורת למה שהיה רק אתמול. הבטתי בה – אותה דמות עוצמתית, וכעת עטופה בשגרה, בחיים, באחריות.
היא התקרבה אליי, נשקה לי במצח. לא גבירה. לא שולטת. סתם היא – האישה שלי.
“אני אהיה עמוסה היום,” היא אמרה. “ישיבה עם ההנהלה, אולי אחזור מאוחר.”
“אני פה,” עניתי. “אם תצטרכי לפרוק, לדבר, לשתוק – אני כאן.”
המילים שלה ריככו, עיניה נדלקו לשנייה.
“אתה באמת שונה,” היא לחשה. “החיבור הזה בינינו… הוא מעבר למה שאני רגילה. אתה רואה אותי – גם כשאני לא על עקבים.”
לקראת ערב היא שלחה הודעה:
“אני צריכה אותך הלילה. לא כגבירה. כאישה. תבוא.”
הגעתי עם שקית יין, לבוש פשוט. היא פתחה את הדלת בעיניים עייפות, בלי איפור, בלי הגנות. נכנסתי – ולא חיכינו לפקודות. התחבקנו. היא שמה את ראשה על החזה שלי, נשמה עמוק, כמו מישהי שסוף־סוף מצאה מקום לנוח בו.
“בפנים אני עדיין אותה שולטת,” היא אמרה, “אבל איתך – אני מרשה לעצמי להיות גם פגיעה. וזה מפחיד אותי.”
החזקתי לה את היד. “זה לא מפחיד. זה אמיתי. אנחנו לא משחקים עכשיו. עכשיו זה אנחנו – ככה.”
בלילה היא ביקשה ממני לשכב לידה. בלי משחקים. רק גוף אל גוף. והיא נרדמה כשהיא אוחזת בי.
הלילה שבו לא היינו צריכים מילים
היה לילה שקט. לא סשן. לא פקודות. רק שנינו.
היא שכבה על הספה, לבושה בבד שחור רך, רגליים שלובות, עיניים שמחפשות משהו מעבר. לא היה צורך במשחק, רק צורך להיות. ואני, כרגיל, ישבתי מולה, קשוב לכל תנועה קטנה שלה. למדתי לקרוא אותה דרך השתיקה.
“תתקרב,” היא אמרה, בלי טון פיקודי. יותר כמו בקשה שמגיעה מלב שקט.
נעמדתי מולה. היא לקחה את ידי, הניחה אותה על ברכיה.
“אתה יודע למה אני בוחרת בך כל פעם מחדש?” היא שאלה.
“כי אני מציית טוב?” ניסיתי לחייך.
היא לא חייכה. רק החזיקה את היד שלי חזק יותר.
“לא. בגלל שאתה יודע להיעלם בשבילי. לא להיעלם מהעולם – אלא להיעלם בתוך הרגע. להיעלם מעצמך, ולהפוך לשלוחה שלי. ואתה עושה את זה כל כך יפה… שזה גורם לי לזכור מי אני.”
שקט.
“אני לא רק שולטת כשאני איתך,” המשיכה. “אני נזכרת שאני יכולה להיות חזקה בלי להילחם. שאתה לא מאיים עליי. לא מנסה לקחת. רק להיות. וזה נדיר.”
היא משכה אותי קרוב יותר. הניחה את ראשי על ברכיה. ליטפה אותי בשקט, כמו מישהו שמלטף נשמה עייפה.
“אני לא צריכה אותך קשור הלילה,” לחשה. “אני צריכה אותך איתי. פשוט ככה.”
וככה שכבתי. נשלט – בלי חבלים. שייך – בלי שוט.
וכל חלק בי היה שלה. לא כי היא דרשה את זה.
כי רציתי לתת.