אני לא נולדתי נשלט..
מה שהביא אותי לעולם הזה לא היה קשר שליטה, אלא שבר.
בגידה. שנים של חיים עם אישה שחשבתי שאני מכיר, אהבתי באמת, נתתי לה הכול – ובסוף גיליתי אמת שהפכה לי את הקרקע.
גיליתי שהיא בגדה בי שוב ושוב. גיליתי שהיא חיה חיים כפולים, הייתה סוג של נערת ליווי – ואני, כל הזמן הזה, חשבתי שאני בתוך קשר של אמון.
התחושה הייתה כמו להתרסק מבפנים.
לא בבת אחת – אלא לאט.
כאב שלא זועק, רק מכרסם.
לילות של שקט ריק. ימים של בדידות, גם כשסביבי אנשים
הגירושין לא היו הסוף – הם היו ההתחלה.
כי כשנשארתי לבד, עם לב שבור ונשמה שמחפשת אוויר, מצאתי את עצמי נמשך למקום מפתיע: עולם ה-BDSM.
אבל לא ממקום של חולשה.
ממקום של רצון להרגיש שוב שלם.
הבלוג הזה לא יספר סיפורים פרובוקטיביים.
הוא לא יתמקד רק בסקס או במשחקים.
הוא יספר את המסע האישי שלי – כגבר, כאבא, כבן אדם – שלמד להרגיש דרך כאב, להיפתח דרך שליטה, ולהחלים דרך כניעה.
אני לא מחפש להצדיק כלום.
אני רק בוחר להיות כנה.
כי לפעמים – דווקא בברכיים, אתה הכי קרוב לעצמך.
כאן אין מסכות. רק אמת
אני לא כותב כדי לזעזע.
אני כותב כדי לשתף.
כדי שתדע שאתה לא לבד – אם גם אתה נפלת פעם. אם גם לך שברו את האמון. אם גם אתה עומד מול מראה ושואל “מי אני עכשיו?”
אני עדיין אבא. עדיין גבר.
אבל היום – אני גבר שיודע מתי להילחם, ומתי לרדת על הברכיים.
לא כי אני נשלט.
כי אני אמיתי.
אני לא תמיד הייתי האיש שאני היום.
האמת?
עברתי חיים שבמקומות מסוימים – לא מאחלים לאף אחד.
וגם עשיתי דברים – שאני בעצמי לא מאחל לאף אחד להיות בצד שלהם.
גדלתי עם אבא שלא ידע לגדל.
אדם שרוב מה שלימד אותי – היה מה לא להיות.
כל עצה שלו הייתה סכין קטנה. כל דרך שסימן לי – הובילה אותי למקום חשוך יותר.
וכמו ילד שרוצה שיראו אותו, אהבתי אותו בכל זאת.
הלכתי בדרכו.
ומצאתי את עצמי עמוק בתוך טעויות, הסתבכויות, כלא, ופגיעות באנשים שכנראה לא אשכח לעולם.
הפכתי להיות מישהו שלא אהבתי לראות במראה.
אבל גם כשנפלתי הכי נמוך – משהו בי סירב להיכבות.
החיים דחפו אותי לשוליים.
ואז – קרה דבר שלא צפיתי:
גירושין. שבר נוסף.
אישה שחשבתי שהיא העוגן שלי – הסתירה ממני עולם שלם.
בגידות. שקרים. חיים כפולים. נערת ליווי – מאחורי הגב שלי.
וכשזה התפוצץ, הייתי שוב לבד.
אבל הפעם, בלי מסכות.
דווקא מהמקום הזה – מצאתי אותי.
מצאתי שקט במקום מפתיע.
בפעם הראשונה, לא חיפשתי שליטה. להפך – הרגשתי צורך לשחרר אותה.
וככה הגעתי לעולם ה-BDSM.
לא כסטייה. לא כבריחה.
כדרך להרגיש שוב.
בכניעה – מצאתי חופש.
בכאב – מצאתי אמת.
כשמישהי ידעה להחזיק אותי – לא בכוח, אלא בהבנה – פתאום נהייתי גבר אחר.
לא חלש יותר. עמוק יותר
אני לא מושלם.
אבל אני חי.
ולפעמים – זה ניצחון בפני עצמו.
זה לא קרה ביום אחד.
שינוי אף פעם לא נוחת עליך בבת אחת.
הוא חופר בפנים, חופר, עד שיום אחד אתה מתעורר – ולא מצליח יותר לשתוק לעצמך.
הייתי לבד.
לא בדירה – בלב.
הבת שלי לא הייתה לידי. העולם התרחק.
שום דבר לא הרגיש שלי.
ישבתי על ספה קרועה, באמצע לילה שאין בו שינה, רק שקט צורב.
ושם, בלי דרמה, בלי בכי, פשוט אמרתי לעצמי בלחש:
“די.”
לא “די” לעולם.
“די” לי עם עצמי.
די לברוח. די לשקר. די לחיות כמו גבר שעסוק כל היום רק בלהדוף אשמה.
לא ידעתי מי אני רוצה להיות –
אבל ידעתי בדיוק מי אני לא.
לא עוד מישהו שמביט בעיניים של הבת שלו ויודע שהוא לא באמת דוגמה.
לא עוד גבר שמתנהג כאילו הכוח שלו הוא קליפה – בזמן שבתוכו רק פחד.
ואז הגיע הדבר הכי מוזר – הפיתוי להיכנע.
אבל לא לאישה, לא לשולטת.
הפיתוי להיכנע לעצמי.
להגיד: זה אני.
עם הפצעים. עם הכלא. עם הילדות המחורבנת. עם הלב השבור.
וזה גם אני – שרוצה לאהוב. שרוצה להיבנות. שרוצה להרגיש ראוי.
העולם של ה-BDSM הופיע באותו זמן כמו צל – לא הבנתי למה הוא מושך אותי.
אבל כשקראתי, כששמעתי, כשפגשתי – הבנתי:
יש שם משהו אחר.
לא כוח על מישהו – אלא אמת בתוך מישהו.
וכשהתמסרתי בפעם הראשונה, זה לא היה סקס.
זה היה בכי שקט.
זו הייתה נשימה ראשונה אחרי תקופה של טביעה.
שם – בלב של הכניעה – התחלתי להבין את החופש