אמת בשלשלאות

אני לא נולדתי נשלט..

 

מה שהביא אותי לעולם הזה לא היה קשר שליטה, אלא שבר.

בגידה. שנים של חיים עם אישה שחשבתי שאני מכיר, אהבתי באמת, נתתי לה הכול – ובסוף גיליתי אמת שהפכה לי את הקרקע.

גיליתי שהיא בגדה בי שוב ושוב. גיליתי שהיא חיה חיים כפולים, הייתה סוג של נערת ליווי – ואני, כל הזמן הזה, חשבתי שאני בתוך קשר של אמון.

התחושה הייתה כמו להתרסק מבפנים.

לא בבת אחת – אלא לאט.

כאב שלא זועק, רק מכרסם.

לילות של שקט ריק. ימים של בדידות, גם כשסביבי אנשים

 

הגירושין לא היו הסוף – הם היו ההתחלה.

 

כי כשנשארתי לבד, עם לב שבור ונשמה שמחפשת אוויר, מצאתי את עצמי נמשך למקום מפתיע: עולם ה-BDSM.

אבל לא ממקום של חולשה.

ממקום של רצון להרגיש שוב שלם.

 

הבלוג הזה לא יספר סיפורים פרובוקטיביים.

הוא לא יתמקד רק בסקס או במשחקים.

הוא יספר את המסע האישי שלי – כגבר, כאבא, כבן אדם – שלמד להרגיש דרך כאב, להיפתח דרך שליטה, ולהחלים דרך כניעה.

 

אני לא מחפש להצדיק כלום.

אני רק בוחר להיות כנה.

 

כי לפעמים – דווקא בברכיים, אתה הכי קרוב לעצמך.

 

כאן אין מסכות. רק אמת

אני לא כותב כדי לזעזע.

אני כותב כדי לשתף.

כדי שתדע שאתה לא לבד – אם גם אתה נפלת פעם. אם גם לך שברו את האמון. אם גם אתה עומד מול מראה ושואל “מי אני עכשיו?”

 

אני עדיין אבא. עדיין גבר.

אבל היום – אני גבר שיודע מתי להילחם, ומתי לרדת על הברכיים.

לא כי אני נשלט.

כי אני אמיתי.

אני לא תמיד הייתי האיש שאני היום.

 

האמת?

עברתי חיים שבמקומות מסוימים – לא מאחלים לאף אחד.

וגם עשיתי דברים – שאני בעצמי לא מאחל לאף אחד להיות בצד שלהם.

 

גדלתי עם אבא שלא ידע לגדל.

אדם שרוב מה שלימד אותי – היה מה לא להיות.

כל עצה שלו הייתה סכין קטנה. כל דרך שסימן לי – הובילה אותי למקום חשוך יותר.

 

וכמו ילד שרוצה שיראו אותו, אהבתי אותו בכל זאת.

הלכתי בדרכו.

ומצאתי את עצמי עמוק בתוך טעויות, הסתבכויות, כלא, ופגיעות באנשים שכנראה לא אשכח לעולם.

 

הפכתי להיות מישהו שלא אהבתי לראות במראה.

אבל גם כשנפלתי הכי נמוך – משהו בי סירב להיכבות.

 

החיים דחפו אותי לשוליים.

ואז – קרה דבר שלא צפיתי:

גירושין. שבר נוסף.

אישה שחשבתי שהיא העוגן שלי – הסתירה ממני עולם שלם.

בגידות. שקרים. חיים כפולים. נערת ליווי – מאחורי הגב שלי.

וכשזה התפוצץ, הייתי שוב לבד.

אבל הפעם, בלי מסכות.

 

דווקא מהמקום הזה – מצאתי אותי.

 

מצאתי שקט במקום מפתיע.

בפעם הראשונה, לא חיפשתי שליטה. להפך – הרגשתי צורך לשחרר אותה.

וככה הגעתי לעולם ה-BDSM.

לא כסטייה. לא כבריחה.

כדרך להרגיש שוב.

 

בכניעה – מצאתי חופש.

בכאב – מצאתי אמת.

כשמישהי ידעה להחזיק אותי – לא בכוח, אלא בהבנה – פתאום נהייתי גבר אחר.

לא חלש יותר. עמוק יותר

אני לא מושלם.

אבל אני חי.

ולפעמים – זה ניצחון בפני עצמו.

 

זה לא קרה ביום אחד.

שינוי אף פעם לא נוחת עליך בבת אחת.

הוא חופר בפנים, חופר, עד שיום אחד אתה מתעורר – ולא מצליח יותר לשתוק לעצמך.

 

הייתי לבד.

לא בדירה – בלב.

הבת שלי לא הייתה לידי. העולם התרחק.

שום דבר לא הרגיש שלי.

 

ישבתי על ספה קרועה, באמצע לילה שאין בו שינה, רק שקט צורב.

ושם, בלי דרמה, בלי בכי, פשוט אמרתי לעצמי בלחש:

“די.”

 

לא “די” לעולם.

“די” לי עם עצמי.

די לברוח. די לשקר. די לחיות כמו גבר שעסוק כל היום רק בלהדוף אשמה.

 

לא ידעתי מי אני רוצה להיות –

אבל ידעתי בדיוק מי אני לא.

 

לא עוד מישהו שמביט בעיניים של הבת שלו ויודע שהוא לא באמת דוגמה.

לא עוד גבר שמתנהג כאילו הכוח שלו הוא קליפה – בזמן שבתוכו רק פחד.

 

ואז הגיע הדבר הכי מוזר – הפיתוי להיכנע.

 

אבל לא לאישה, לא לשולטת.

הפיתוי להיכנע לעצמי.

להגיד: זה אני.

עם הפצעים. עם הכלא. עם הילדות המחורבנת. עם הלב השבור.

וזה גם אני – שרוצה לאהוב. שרוצה להיבנות. שרוצה להרגיש ראוי.

 

העולם של ה-BDSM הופיע באותו זמן כמו צל – לא הבנתי למה הוא מושך אותי.

אבל כשקראתי, כששמעתי, כשפגשתי – הבנתי:

יש שם משהו אחר.

לא כוח על מישהו – אלא אמת בתוך מישהו.

 

וכשהתמסרתי בפעם הראשונה, זה לא היה סקס.

זה היה בכי שקט.

זו הייתה נשימה ראשונה אחרי תקופה של טביעה.

 

שם – בלב של הכניעה – התחלתי להבין את החופש

יום שני בבוקר.

 

היא קמה מוקדם, לבושה כבר לעבודה, שיער אסוף, קפה ביד. מולי – אני, עדיין עם סימנים עדינים על הגב, תזכורת למה שהיה רק אתמול. הבטתי בה – אותה דמות עוצמתית, וכעת עטופה בשגרה, בחיים, באחריות.

 

היא התקרבה אליי, נשקה לי במצח. לא גבירה. לא שולטת. סתם היא – האישה שלי.

 

“אני אהיה עמוסה היום,” היא אמרה. “ישיבה עם ההנהלה, אולי אחזור מאוחר.”

 

“אני פה,” עניתי. “אם תצטרכי לפרוק, לדבר, לשתוק – אני כאן.”

 

המילים שלה ריככו, עיניה נדלקו לשנייה.

 

“אתה באמת שונה,” היא לחשה. “החיבור הזה בינינו… הוא מעבר למה שאני רגילה. אתה רואה אותי – גם כשאני לא על עקבים.”

 

לקראת ערב היא שלחה הודעה:

“אני צריכה אותך הלילה. לא כגבירה. כאישה. תבוא.”

 

הגעתי עם שקית יין, לבוש פשוט. היא פתחה את הדלת בעיניים עייפות, בלי איפור, בלי הגנות. נכנסתי – ולא חיכינו לפקודות. התחבקנו. היא שמה את ראשה על החזה שלי, נשמה עמוק, כמו מישהי שסוף־סוף מצאה מקום לנוח בו.

 

“בפנים אני עדיין אותה שולטת,” היא אמרה, “אבל איתך – אני מרשה לעצמי להיות גם פגיעה. וזה מפחיד אותי.”

 

החזקתי לה את היד. “זה לא מפחיד. זה אמיתי. אנחנו לא משחקים עכשיו. עכשיו זה אנחנו – ככה.”

 

בלילה היא ביקשה ממני לשכב לידה. בלי משחקים. רק גוף אל גוף. והיא נרדמה כשהיא אוחזת בי.

 

 

הלילה שבו לא היינו צריכים מילים

 

 

 

היה לילה שקט. לא סשן. לא פקודות. רק שנינו.

 

היא שכבה על הספה, לבושה בבד שחור רך, רגליים שלובות, עיניים שמחפשות משהו מעבר. לא היה צורך במשחק, רק צורך להיות. ואני, כרגיל, ישבתי מולה, קשוב לכל תנועה קטנה שלה. למדתי לקרוא אותה דרך השתיקה.

 

“תתקרב,” היא אמרה, בלי טון פיקודי. יותר כמו בקשה שמגיעה מלב שקט.

 

נעמדתי מולה. היא לקחה את ידי, הניחה אותה על ברכיה.

 

“אתה יודע למה אני בוחרת בך כל פעם מחדש?” היא שאלה.

 

“כי אני מציית טוב?” ניסיתי לחייך.

 

היא לא חייכה. רק החזיקה את היד שלי חזק יותר.

“לא. בגלל שאתה יודע להיעלם בשבילי. לא להיעלם מהעולם – אלא להיעלם בתוך הרגע. להיעלם מעצמך, ולהפוך לשלוחה שלי. ואתה עושה את זה כל כך יפה… שזה גורם לי לזכור מי אני.”

 

שקט.

 

“אני לא רק שולטת כשאני איתך,” המשיכה. “אני נזכרת שאני יכולה להיות חזקה בלי להילחם. שאתה לא מאיים עליי. לא מנסה לקחת. רק להיות. וזה נדיר.”

 

היא משכה אותי קרוב יותר. הניחה את ראשי על ברכיה. ליטפה אותי בשקט, כמו מישהו שמלטף נשמה עייפה.

 

“אני לא צריכה אותך קשור הלילה,” לחשה. “אני צריכה אותך איתי. פשוט ככה.”

 

וככה שכבתי. נשלט – בלי חבלים. שייך – בלי שוט.

וכל חלק בי היה שלה. לא כי היא דרשה את זה.

 

כי רציתי לתת.

 

 

“הפקודה הראשונה”

 

עמדתי על הברכיים, בדיוק כפי שהיא ביקשה. עיניים מושפלות, גב זקוף, ידיים מאחורי הגב. פעימות הלב שלי הדהדו באוזניי, כל אחת מהן תזכורת חדה לכך שאני כאן – מרצון, מתוך כמיהה, מתוך כניעה.

 

היא פסעה לעברי לאט, עקביה נוקשים על רצפת העץ. שמעתי אותה יותר מששראיתי. הבושם שלה עטף אותי – שילוב מסוכן של רוך וסמכות. היא נעצרה מולי. שתיקה. משכה ארוכה, ואז קולה – יציב, שקט, כמעט לוחש – פילח את האוויר.

 

“אתה מוכן להקשיב?”

 

“כן, גבירתי,” עניתי בלחישה.

 

היא הניחה אצבע אחת מתחת לסנטרי והרימה את פניי אליה. מבטה היה עמוק, שקט, אך בתוכו בערה שליטה. “היום אתה שלי,” אמרה. “ולא תדבר בלי רשות. תרגיש, תחווה, ותזכור – כל מה שיקרה, הוא מתוך הסכמה. מתוך אמון.”

 

הנהנתי. הרגשתי את הגוף שלי נרעד מציפייה. לא מפחד – אלא מהתרגשות טהורה. להפקיד את עצמי בידיה היה רגע של שחרור.

 

היא הובילה אותי בעדינות. המגע שלה היה גם נעים וגם מפקד. כל תנועה שלה הייתה מדודה. היא ידעה בדיוק מה היא עושה – כל קשר, כל מבט, כל מילה – היו חלק ממשחק שבו אני מתמסר, והיא שולטת.

 

ושם, בתוך הדממה והצללים, גיליתי את החופש הכי גדול שמצאתי מעולם – בכניעה.

 

 

הפקודה השנייה

 

היא הובילה אותי לחדר שעדיין לא הכרתי. הדלת נסגרה מאחורינו בקול עמום, והאור שהיה שם רך, חמים, כמעט כמו נר. על הקיר היה מתלה עור, ועל השולחן – תיבה מעץ כהה. היא ניגשה אליה, פתחה אותה באיטיות מכוונת, מבלי להסיר ממני את מבטה.

 

“אתה סומך עליי?” שאלה שוב, בלי להרים את הקול, אבל עם יותר עוצמה.

 

“כן, גבירתי,” עניתי, הפעם בקול יציב יותר. חשתי את הדופק עולה. ידעתי שזו רק ההתחלה.

 

היא שלפה צעיף משי שחור, נעמדה מאחוריי וקשרה אותו בעדינות על עיניי. חוש הראייה נעלם – ומה שנשאר היה כל דבר אחר. הצלילים. הריחות. הדמיון.

 

“כשאתה לא רואה,” לחשה באוזני, “אתה מרגיש חזק יותר. אתה תלוי בי עכשיו.”

 

היא נגעה לי בכתף – ליטוף קצר, כמעט מקרי – אבל כל הגוף שלי נדרך כמו גיטרה שמכוונים לה את המיתר האחרון.

היא לקחה את הזמן שלה. כל מגע שלה היה מדויק, מתוזמן, בין עונג למתח. היא בדקה גבולות. בחנה תגובות. ואני? שותק. נמס. נכנע.

 

“אתה תלמיד טוב,” אמרה לבסוף. “מגיע לך פרס. אבל גם פרס – מקבלים רק כשמרוויחים אותו.”

 

היא הציבה אותי מול הקיר. הרגשתי את הקור קל נגד עורי. ואז – יד חמה. אחת בלבד. מלטפת, דורשת. ולא ידעתי מתי יבוא הרגע הבא – מה יהיה, כמה רחוק.

 

אבל ידעתי דבר אחד – אני שלה.

 

 

הפקודה השלישית

 

עיניים מכוסות. גוף חשוף. לב פתוח.

 

היא חזרה אליי, שמעתי את עקביה מתקרבים שוב, אבל הפעם היא לא דיברה. במקום מילים – שתיקה שקטה, מלאת נוכחות. ואז שמעתי את הקול הרך של שוט העור, מונח על כף ידה. רק הצליל גרם לי לבלוע רוק.

 

“אני הולכת להכתיב את הקצב,” היא אמרה לבסוף, “ואתה – תלמד להקשיב. לא למה שאתה רוצה. למה שאתה צריך.”

 

המכה הראשונה הייתה עדינה. כמו סימן. לא כאב – אלא אישור.

אחריה באו עוד שתיים, שלוש – כל אחת במיקום אחר, כל אחת מלווה בתחושת חמימות שמטפסת בתוך העור.

 

לא ברחתי מהמגע. להיפך – קיבלתי אותו. חיפשתי אותו.

 

בין כל פעימה של כאב מתוק, היו גם ליטופים. רגעים של חמלה. יד קרירה שהעבירה שובל של צמרמורת על הגב שלי, כאילו מזכירה – “אני רואה אותך. אתה בטוח איתי.”

 

וכשכמעט חשבתי שזה הסוף – היא שאלה:

 

“תזכיר לי שוב, למי אתה שייך?”

 

“שלך, גבירתי,” עניתי בלב שלם. הפעם בלי פחד. בלי היסוס.

 

היא נעמדה מאחוריי, הצמידה את שפתיה לצווארי ולחשה:

“טוב מאוד. עכשיו, תסתובב. תסתכל עליי.”

 

היא הסירה את כיסוי העיניים.

 

האור פגש בי כמו בפעם הראשונה. היא עמדה שם, יפה, חזקה, עם חיוך קטן בקצה השפתיים. חיוך של מישהי שיודעת – שהיא מובילה. שהיא מחזיקה בי, לא רק בגוף – אלא גם בלב.

 

ולא היה מקום אחר בעולם שבו רציתי להיות יותר, מאשר שם – מולה