אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

?????

DAMN.
לפני 7 שנים. 25 בנובמבר 2017 בשעה 18:46

אני חן ואני לא סאדומאזו. לא נשלטת כמו שההוא הראשון שניצל את התקופה החלשה שבה הוא מצא אותי כדי להשתמש בי כחומר ביד היוצר ניסה להכניס לי לראש. אני לא אוהבת שמכאיבים לי, אני לא אוהבת כשמשפילים אותי, אני לא מעוניינת בלהיות שפחה. אבל תקבלו אותי פה.

 

אני אוהבת לאהוב. זה מרגש אותי הרבה יותר מספנק בתחת. מרגש אותי אנשים אוהבים. מרטיבים אותי גברים שמחוברים לעצמם. אינטליגנציה רגשית, יצירתיות ותשוקה. אצלי בראש הוא מחזיק ערימת אדמה ביד ומבדיל בין זני תפוזים. 

אז סקס תשוקתי עושה לי את זה. כוח עושה לי את זה, רק כשהוא מראה כמה חזק אתה בעצם רוצה אותי. האקס שלי לא היה צריך לדחוף את הזין המדהים שלו לפה שלי בכוח, הייתי מכניסה אותו בתאווה כי אהבתי את המבט שלו בעיניים ואת איך שהיה אוסף לי את השיער בעדינות עצומה כדי להסתכל עליי תוך כדי.

ואני מפונקת. אוהבת יותר לקבל מלתת, אבל כשאני נותנת - זה מכל הלב. והלב שלי עצום בגודלו. אוהבת שתי אצבעות לוחצות על העורף, אוהבת כף יד מתחפרת בשיער. חלש מרגיש לי הרבה יותר חזק.

אני לא שפחה קטנה, לא צריכה שתעצים אותי, אני עצומה גם כך, ואם האור שלי מסנוור אותך פשוט לך. אל תנסה להקטין אותי. אל תנסה על חשבון הזין הקטן שלך. לא מרגישה נשלטת, לא צריכה שתנהג במקומי בחיים שלי, נולדתי כדי לנהוג את הדרך בעצמי. לא צריכה שתחליט עבורי, אמנם התהליך לפעמים ארוך, אבל בסוף אני מחליטה, אף אחד לא יידע טוב יותר ממני. לא צריכה שתעצים אותי, בבקשה. בטח לא במסווה שכזה. מיניות מוחצנת לא מייצגת אותי. אם כבר מיניות מוחצנת - אז יאללה, תראו לי את הפרצוף שלכם. להיכנס לחדר ולהתפשט בהזדמנות הראשונה קצת מרגיש לי כמו להוריד בגדים כדי לעטות מסכה.

כנראה שהייתי צריכה לעבור את המסע הזה כדי להבין כמה דברים על עצמי, יש בי כעס ואולי גם חרטה קטנה איפשהו, אבל גם הם יעלמו, הרי הדברים שקרו כבר לא רלוונטיים. לא כועסת על דרך החיים הזאת, השליטה, ניסיתי וטעמתי וחיפשתי והדבר הכי חשוב היא המסקנה הזו - על עצמי. והיא לא אומרת שום דבר עליכם. בחיים לא שפטתי אושר של אחרים, אני מקווה שגם לא אשפוט.

אז אני חן ואני לא מתביישת שיידעו מי אני. אבל תמונה של תחת לא תצורף לפוסט הזה.

לפני 7 שנים. 18 בנובמבר 2017 בשעה 22:11

ארבעה ימים הייתי בקרשים

בגלל האקס והחדשה שלו

יורדת למטה לעשן, מנשקת את המזוזה כשיוצאת

עובר מולי בחור עם ציציות וכיפה

מסתכל לי בעיניים ואני מופתעת

מסתכלת חזרה

מה הסיכוי שהחיים שלנו יפגשו פתאום

החיים האלה זזים 

זהו, ארבעה ימים

ממחר חדש 

יום חדש

שבוע חדש

ממשיכה הלאה 

לפני 7 שנים. 15 בנובמבר 2017 בשעה 17:20

בכיתי היום כל כך הרבה

אז אני שמה זוהר ארגוב באוזניות

ומתחפרת בכסא באוטובוס 

ויעבור

לפני 7 שנים. 14 בנובמבר 2017 בשעה 17:39

מחזור

ואני בתחתית 

פיזית

נפשית

מפורקת 

כאילו, מה זה??? על אמת?

הבוס שלי מדבר שקט מדי

זה מעצבן אותי

זאת שלידי מדברת לאט מדי

וזה מטריף אותי

האקס עונה לי בנונשלנט

ובא לי לפתוח עליו כמו מפלצת 

 

כאילו, סבבה הורמונים

סעמק הורמונים

אז מה יש לי לעשות חוץ מלצאת לרוץ בגופיה ולקפוא מקור?

לא חושבת כמו שצריך. לא עובד לי :(

לפני 7 שנים. 12 בנובמבר 2017 בשעה 20:32

רוקנתי את הארון שלי על המיטה ועפתי באויר, מודדת את הבגדים שעלו עליי לפני שלוש שנים כשהכרתי את האקס שלי ותירגלתי יוגה כמו מטורפת. חזרתי לעצמי. וואלה להיט. להיט. 

התחת מסרב להיעלם, אבל וואלה, תחת זה נכס

 

אחר כך שלחתי סמס לאקסוש וביקשתי לבוא לקחת את שאר הדברים שלי שנשארו אצלו.

הוא היה נחמד להפליא

דמיינתי אותו עונה לי תוך כדי שהוא מכין ארוחת ערב עם מישהי אחרת 

וזה העציב אותי

והוא היה כל כך נחמד.

עכשיו אני מפחדת

פחד אלוהים

לפני 7 שנים. 10 בנובמבר 2017 בשעה 21:09

יש ימים שבהם החרדה שלי מרקיעה שחקים. רובה לא מופנית כלפי עצמי אלא כלפיי המשפחה שלי. זה לא שסבלתי מחרדה כל חיי, למדתי אותה על בשרי רק בשנתיים האחרונות ואני בכלל תוהה אם היא בתוכי או שגרמו לי לחשוב ככה. כמות הפעמים שאמרתי איי פיל דה אנקזייטי בשלוש שנים האחרונות גדולה למדי. אבל זו מילה ענקית שאולי אני בכלל לא צריכה לנכס לעצמי.

מחשבות רעות מצליחות להזדחל ולשלוט לי בראש ולגרום לי לכאב בטן עמום כזה מעורב עם בחילה. כל פרידה מפחידה אותי, כל לילה מביא איתו מחשבות והגוש הזה בגרון גדל וגדל. 

רוב הזמן היא לא שם, תודה לאל. 90 אחוז מהזמן אני בטוב, מצליחה להבחין בין מחשבות מיותרות שמבזבזות לי אנרגיה חיונית וממוססת אותן לאויר עם קרני השמש. נפלאות הגילוי העצמי, אני עטופה בקסם. אולי זה לפני מחזור, אולי אלה עליות וירידות, זה לא באמת משנה. 

 

לא יודעת למה כאן, כי האמת היא שאני לא רוצה לשפוך את הקרביים שלי כאן יותר, בכל זאת החלטתי לתת להן מקום, למחשבות האלה. אתן שם, אני פה. וזה בסדר. אין לכן חשיבות, אתן לא נחוצות. לא אמיתיות. פיקציה. אז חבל. 

 

לפני 7 שנים. 9 בנובמבר 2017 בשעה 20:52

איתו כאב לך הלב

 

איתי יכאבו לך הרגליים

 

 

לפני 7 שנים. 5 בנובמבר 2017 בשעה 18:34

אני מרגישה שאנשים הופכים פחות ופחות אמיתיים. בהתחלה היה צורך להראות לכולם כמה החיים שלך טובים, עכשיו אנשים פשוט חיים את הצורך הזה בלי הפסקה. לא יודעים מי הם, עצמם, באמת. מלאי שכבות של זיוף ופחד. פחד שהעולם לא יקבל אותם, אז ניכנס לשבלונה. כמה שיותר תמונות מאושרות, כמה שיותר תיאורי סקס חווייתי, כמה שיותר כסף, כוח, יוקרה.

 

וככה אני מוצאת את עצמי בצד בהתקהלויות חברתיות שנקלעתי אליהן במקרה. מהר מאוד אני רואה מבעד למסכה שלכם, ושם - זה כבר לא משנה אם אתם מעניינים או לא... זה פשוט קצת עצוב לראות אתכם מנסים להיות משהו אחר.

 

אז עד שאני מוצאת מישהו כזה שלא, אני תופסת חזק.

לא מוכרת את עצמי יותר. 

לפני 7 שנים. 30 באוקטובר 2017 בשעה 21:18

ריח של שאכטה בחוץ אחרי הגשם

 

לפני 7 שנים. 28 באוקטובר 2017 בשעה 19:16

הרי בכל תקופה בחיים שלי מצאתי את עצמי מתגעגעת לתקופה אחרת שחלפה או מתעסקת בתקופה שהייתי רוצה שתבוא,

 

אז איזה כיף זה שלשבת על המיטה בישיבה מזרחית ולגלגל את הג'וינט הזה פשוט מרגיש לי שלם. אני נוכחת.