ביציאה מקופת החולים עובר מולי זוג צעיר, הוא מחזיק לה את היד ולה מבצבצת בטן הריונית מהשמלה, ואני מסתכלת
פאק פאק פאק
כזה אני רוצה
ואני מתחילה להשלים עם זה שהפנטזיה שלי מלאה בזה...
כי אצלי בראש יש בית במושב בערבה, מוקף במדבר, בתמונה יש את האיש שלי קצת עייף וקצת מלוכלך, לבוש בחולצה משובצת פתוחה וג'ינס עבודה בלוי, הוא מסתכל מחויך למצלמה ומחזיק ילד ביד.
ואני. שתי מדרגות מעליו בכניסה לבית, עם שמלת קיץ פרחונית, נשענת על משקוף עץ עם ילד שמחזיק לי את הרגל ובטן קטנה שבולטת החוצה, מחייכת ומניחה את היד על השיער של הילדון. והכל שלנו.
והוא שם, החצי השני.
מאוהב בי ביום ומפרק אותי בלילה.
וטוב. אין מרדף, יש חיים. אין רעב, יש תיאבון.
וכל כך הרבה זמן פחדתי לכתוב את זה, או לחשוב את זה. מפידבקים של סקפטים, מלצאת קלישאתית, שיקראו לי תמימה, מה את יודעת על החיים האלה... אבל בעצם, כל הקולות האלה הם רק בראש שלי. ואני, אני אקבל את מה שאני רוצה, היקום נותן כשמבקשים.
והדמעות עכשיו... לא יודעת אם הן מהתרגשות או מכאב הראש שמלווה אותי כבר ארבעה ימים שלמים.
נראה לי שזהו.
נראה לי.
