מה שבא לי..

אהבתי את גופך השרוע,את התמסרותך המוחלטת,ללא ספקות, יש בך אהבה,ונתת,ואהבת עד אין קץ.
הייתי איתך,הייתי בך. אהבתי כל רגע,אהבתי לשחק בך,להרגיש את גופך נע, מתרגש תחת ידיי,להרגיש את גופך מתכווץ ,בשחרור של זעקה.
נגעתי בגופך,פיסלתי אותו,ציירתי עליו בידיי,בלשוני בגופי. נתת הכל, היית עבורי כפי שרציתי, איך שרציתי,באהבה, בהכנעה ,בהתמסרות של אהבה. בטוחה באדונך ,נותנת אמונך ואהבתך .וטוב לי היה להרגיש בכך,טוב לי לדעת שאת היית כולך כאן. בשבילי ועבורי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   שפחה אהובה.

מחפשת אדון את האחד והמיוחד

מחפשת זמן רב 

מחפשת את הנכון והמושלם

ואפשרויות?

ישנן הרבה מאד

אבל

כשאת מחפשת את זה שמתאים לפנטזיה

לזה שנראה כמו האדון 

שאת רואה בחלום 

 המציאות מקשה מעט

שולט אחד לא מספיק נאה

השולט השני לא מספיק יפה

השולט הזה לא כל כך גרוע

אבל הוא לא מספיק גבוה

והמנוסה? הוא מבוגר מידי

וההוא נחמד, אבל צעיר 

האם בשבילה אין אדון מתאים

בכל העיר?

שפחה נחמדה ומקסימה שאת

בסופו של דבר

הרי לא משנה מה תבחרי

גם אם הוא לא גבוה 

כמו שרצית,הרי

כאשר את על הברכיים 

לפתע הוא גבוה כפליים

וההוא שלא מספיק נאה?

כשאת עם עיניים קשורות

האם בכלל משנה?

כשאת עם ישבן חשוף

ופנים מול הקיר

האם זה כה חשוב

אם הוא יפה?מבוגר?או צעיר?

בזמן קורונה המרחקים גדלים 

הכל  נמצא קרוב גאוגרפית

 אבל מאד רחוק סיגרית[הסגר]

שיחות גם הן לא משהו.

 וידאו לא ממש עושה לי.

 אני זקוק למגע  להרגיש את הכניעה שנמסה לי ביד ומתמסרת

  לחוש ברטיבות הגואה

  להריח את הגוף מול ירכיים פעורות מולי לרווחה

 לשימושי

 להחדיר אצבע ויד

 לגעת עמוק  בכל חור עד שאגע עמוק מאד במוח

 להרגיש את הנזילות  לראות את הרצפה נרטבת

 לראות  אותה פעורת כוס  ותחת ופה גדול 

ואז 

לשבת ולהרגע עם הקפה כשהיא עם הפלאג בתחת  שוכבת 

 בתוך הכלוב, מחייכת קלות ונרגעת

 עד שאפתח את הסורגים 

ואמשיך עוד כמה שעות של הנאה ממנה

וכשאין מישהי לשם כך

אצטרך להמתין ולהיות סבלני

לפחות היום אפשר לצאת לים

האם יש מצב שביבי בכוונה תחילה גרם  לקורונה להתפתח בסין ולהגיע לארץ

בכדי למנוע  פעולת בתי משפט?

ימי הקורונה  נותנים מרווח זמן

 לעצור הכל

 לחשוב

 לתקן ולשפץ דברים בבית

 וגם במחשבה

 לעצור ולהתגעגע

 ולדעת מה היה טוב

 מה נדרש לתקן

ומה אעשה בהמשך.

 טוב, לפחות משער שאשנה..

כשיחלפו ימי הקורונה

יודע שמה שהיה

 לא יהיה..

לא יכול להרגיש  את גופך  נע תחתי

 כבר לא ניתן למעוך אותך 

ולהרגיש  גופך נכנע למגע ומתמסר לכאב

רוצה  להביט בך כואבת 

דומעת

  מביטה בעיניים כלות לעוד

 והרבה

 כשאת רטובה ומיוחמת

כשאני  לוקח אותך כשלי ורכושי לשימוש

 חודר ופותח, סוגר ומשחק, בועל ומניע  כרצוני

 מרגיש הכל,  רואה הכל, יכול הכל

רגעים מופלאים שכעת הם רק מחשבה קודחת

מצפה לרגע בו תהיי  לרגליי,   ואני ארגיש את חום גופך

 את הרטיבות הנוזלת ממך

 את הצורך שלך להרגיש ולכאוב

בשבילך

  בשבילי

לפתע נפתח מקום לקשר וירטואלי

 אם אין אפשרות להתקרב ולגעת ולקחת

אם לא יכול להרגיש אותך רועדת ונרטבת ומתייפחת בערגה 

וחרמנות

אם כעת בלתי אפשרי לסמן אתך עם השוט והקיין

לתת לך לזחול וללקק

 לחייך מבעד לדמעות

אז להביט בך בתוך  המסגרת הקטנה של הפון

 ולחכות

זה הכי טוב בנסיבות הקיימות..

עד שיעבור זעם..

לפעמים  קשרים שנראים מבטיחים

 לא מקיימים

לעתים אנו נותנים לרצון מקום מרכזי יותר בשיקול הדעת

הצורך גורם מרכזי ביכולת שלנו לנתח בצורה אובייקטיבית

החלק היותר קשה, לגלות בזמן  שיש בעיה

ועם כל הקושי

 להודות בה.

לחתוך לעתים שבאמת כואב

אבל  לדעת שזה חתך של ניתוח הכרחי

כי את זה 

הזמן לא ירפא

בביתי, בסטודיו יש לי אביזרים ומכשירים רבים. זה נראה מאיים ומפחיד. אבל ציוד הוא דבר שלא עושה דבר. ציוד ומכשירים צריכים מישהו שייקח ויפעיל. ורצוי שיעשה זאת נכון.

לא לכל אחת מתאים כל דבר. מה שיש אצלי בסטודיו  אלו מתקנים שבניתי בהנאה וכייף. והם מותאמים לסיטואציות שונות או בהתאמה ספציפית לנשלטת מסוימת, ועדיין יש הרבה מקום לאלתור והפתעה.

לפעמים רק כפות ידיים וחבל מספיקים בכדי להגיע לאן שאני רוצה שנגיע . לעתים צריך הרבה יותר.

לא הציוד עושה את השולט. לא מה שהוא בוחר ולוקח מהציוד בכדי להשתמש. אלא יותר חשוב מה מביא אתו לשם.

התנהלות נכונה כלפי הנשלטת זה המפתח. לא צריך לנסות לפרוץ  . צריך לדעת לפתוח לאט ובסבלנות.

ואת זה שום ציוד בעולם לא יכול לעשות. 

זוכר אותך ,תמונה שלך חקוקה בזיכרוני ,רוקדת עירומה ומאושרת על הגבעה בין פרחי הבר,יפה כל כך,שחומה, ומרחפת לך בנוף,תלתליך בוהקים בשמש החורפית,ישבנך אדום מעט,את מחייכת, נעה בעיניים עצומות,הרוח הנעימה מלטפת גופך,אהבתי לראות,אהבתי להרגיש,אהבתי לאהוב אותך,ירוק העשב הגבוה,צהוב חרדל הבר,עץ השיזף,ועץ השקד שהיו צמודים להם, מאוחדים כעץ אחד,עץ הזית העתיק ובו עצמות גולגולת הפרה הלבנות, שלפני שנים רבות הונחו בין הגזעים ועם הזמן חבקו את הגולגולת והתאחדו למיצג של חיים ומוות שלובים זה בזה. והתנועה במרחב של טרסות האבן העתיקות

כל אלה הפכו לחלק מזיכרוני.
הם רק הרקע לך,הם היו כאן מאות בשנים,ואת רק לרגע,אבל זה הרגע שתמיד אזכור..