אני מאוד שמח לברך אותך בבוקר. לכתוב לך אחרי לילה. לפעמים להתאפק עד שעה סבירה כדי לכתוב. אבל ברגעים האלה את בשלך ואני בשלי בעיסוקים וביום יום. היום אלה היו קניות וסידורים של שישי.
אנחנו מדברים ואני עוד מבושם מה גובה שלך לכתיבה אמש. ואז את משנה את הטון. אולי עדיין בחיוך אבל כבר לא רכה אומרת לי לכתוב שוב.
היום לא מתאים לי לכתוב. המילים שלך מגיעות אלי אבל לא נוחתות. הגוף והנפש עוד ממשיכות באיזה קו תנועה שלהן כש בעצם כבר שינית כיוון. אז אמרתי שלא נוח לי לכתוב לך היום על רגשות. ואיך ששלחתי ידעתי שעשיתי טעות.
הרגשתי מין הר כזה צומח בתוכי וחשש עצום ממה שתגידי. מין חרדה מהתגובה שלך וגם מעצמי שמעז ככה. כמובן התשובה שלך הגיעה מייד ויישרה אותי. התנצלתי כדי להוריד את החרדה אבל בתוכי כבר הרגשתי משהו חדש. הגבת אלי בתגובה חדה וחד משמעית ואני מנטלית כבר הייתי על ארבע. מתמסר כולי לעוצמה שלך ולחינוך? חדות שלך. אני מתנצל וקולט כמה אני נמס בשניות מולך. נמס ומתרגש והופך למישהו אחר. המרדנות כבר ממני והלאה והרגש שמשתלט הוא ההתמסרות וההתמקדות בך ובמה שאת רוצה.
גם מרגיש בדיוק באותו רגע את הזקפה האדירה שצומחת לי מכמה מילים שלך. כולי מתמסר גוף לנפש. זה כל-כך מביך ובאותו רגע עם המבוכה אני כמעט בוכה. חרטה על מה שאמרתי ובושה ומבוכה על המהירות בה אני מתמסר כולי כל פעם מחדש.
תודה שאת קולטת אותי ומיישרת אותי כל פעם מחדש.
