תלמיד

לאחרונה עברתי ארוע בריאותי משמעותי. אולי אפילו מסכן חיים. גורם לי לחשוב על כל החיים שלי ואיך אני חי אותם מחדש. 

מצד אחד- תעזוב שטויות תחייה את החיים שלך כמו גבר רציני שאתה. אולי אפילו תמחק את הניק שלך. 

מצד שני - זה מי שאני ואני רוצה להתמסר ולהכנע בפני אישה חכמה. 

שני הצדדים מתווכחים בתוך הראש ולא נותנים להחלים. חשבתי עלייך שהיית כל עולמי למושא להתמסרות אבל מעולם לא נפגשנו. אני מאוד רציתי אבל את לא. בביתי יש עדיין פינה שלך. פינה בה אני יושב וחושב עלייך. 

אז כל הדיון הזה תאורטי.

הכל זאת מרגיש את הפעימה של ההתמסרות מפעמת אומרת לי שדווקא עכשיו. להרגיש את עצמי שלולית לרגלי מלכה מושלמת.

לא ממש יודע מה לכתוב. פתאום באמצע קשר שחשבתי שמתקדם ומתפתח ואולי נפגש. 

הכל נקטע.

במבט לאחור קלטתי שהסימנים היו שם וקלטתי שלא היה מתפתח כלום. 

כל כך רציתי להתמסר כולי. 

אז זה פוסט סיום לביצה שלא נולדה. 

לא כועס רק מאוכזב וכואב.

עבר חודש והכאב עובר. רק נשאר מין זיכרון עמום של מה שיכול היה להיות.

כבר הרבה זמן לא כתבתי לך ועלייך. 

הימים לא פשוטים ואת רחוקה. 

כשאני רוצה להיות איתך אני הולך לפינה שלך. פינת רצפה עם שטיחון קטן. לא שונה מכל פינה אחרת אבל בראש שלי היא שלך. את נוכחת בה ואני נכנס למוד של קרבה. 

אני מתפשט מבגדי ויושב על הרצפה עוצם עיניים ורואה אותך. מעולם לא ראיתי אותך באמת ואם להודות על האמת אני לא חושב שאי פעם אראה אותך. אבל את מרגשת אותי שם על הרצפה כאילו את נוכחת. 

אני מריח אותך ושומע אותך. רואה בעיני רוחי את העוצמה שלך וזה מרגיע. בעצם מלהיט אותי אבל מרגיע את הצורך. כמו תחליף לדבר האמיתי. 

תודה שאת קיימת. את מרגשת אותי.

אז הייתי בחול בחופשה ולא דיברנו. האמת היא שהמילים שלך לפני שנסעתי היו מילות פרידה. חששתי שהן באמת פרידה.

אז חזרתי. כל הנסיעה חשבתי עלייך וחששתי שזו היתה פרידה. התגעגעתי נורא. 

יש לי תמונה בראש של פגישה איתך (עוד לא נפגשנו ואני ממש לא יודע אם זה יקרה). מין תחושה כזו של לעמוד מולך. התמונה היא שאני לא אוכל שלא ליפול לרגלייך. היא ממש ברורה לי ואני משכלל אותה מפעם לפעם. גם חושש ממנה או מפחד שהיא לא תקרה. 

אז השבוע היא עלתה ביתר שאת וממש יכולתי להרגיש את הנוכחות שלך והתרגשתי והתגעגעתי. אבל גם כאמור, לא ידעתי אם נדבר עוד. 

חזרתי ושלחתי לך מילים ורגשות ואת ענית. אני לא יכול לתאר איזה גל של חמימות הציף אותי. דמעות עלו בעיני והרגשתי כזו אסירות תודה. 

גם עכשיו כשאני כותב יש בי תחושה של התמכרות אלייך.

אני מנסה להגדיר מה אני מרגיש ותוהה אם זו כמיהה או געגוע. געגוע הוא רגש בו אני ממש רוצה לחזור למקום או אישה. מצב בו הייתי והיה לי טוב ואני כל-כך רוצה לחזור. כמו לסגור מעגל של התרחקות וחזרה. כמיהה היא געגוע למשהו שלא קרה או למצב בו לא היינו יחד. רצון עמוק להיות, תחושה שאני לא יכול בלי למרות שמעולם לא קרה.

איתך זה שניהם. אנחנו מדברים כבר זמן ארוך ואני מכיר את הכמיהה הכרות קרובה ויציבה. מצד שני מעולם לא נפגשנו ואין לי תמונה או תחושה או מקום לחזור אליו. לרוב אני מרגיש קרוב ואיתך בהמון דרכים שונות אבל יש לי תחושה שלהיות איתך באמת יביא תחושות אחרות לגמרי.

להריח ולראות אותך. לשמוע את קולך. להרגיש את הנוכחות שלך. 

אולי אני לא מוכן ואולי אני כבר לא מוכן. קשה לי להגיד אבל הכמיהה והגעגוע מתערבבים.

מה מגדיר שליטה? (המשך של הפוסט הקודם). שליטה היא מצב שבו אחד הצדדים דומיננטי ושולט באחר. הצד השולט מכתיב מה הצד הנשלט עושה או חושב. זה יכול לכלול כאב הגבלת תנועה או דברים אחרים וכמובן נדרשת הסכמה. עבורי שליטה מתבטאת בביצוע של הדברים שאני לא רוצה או שהייתי מעדיף לא לעשות.

אמרת לי לכתוב על הרגשות שלי. אם נניח אני ממש אוהב לכתוב עליהן ונניח שאני מחכה רק שתגידי את זה אז זה נעים כשאת אומרת ואני שמח לעשות. אבל אם אני עצור וקשה לי לכתוב על זה אז אני מהסס ואני דוחה ואני מבקש לא. ובכל זאת עושה כי כשאני עושה את זה אני מציית לך ואני מתמסר. 

גם כשאני כותב את המילים האלה של המשפטים האחרונים אני מרגיש את ההתנגדות מצד אחד ואת ההתמסרות והיראה מצד שני. אני אמנם שכב במיטה וכותב אבל הנפש שלי מתפתלת ורוצה לברוח אבל אני בכל זאת עושה. אני מרגיש את הבטן מתהפכת ואת הדמעות ממלאות את העיניים (בטח זו אלרגיה) ועושה את זה. 

אני מתמסר אלייך, אני עושה ומרגיש שמחה על זה שאני עושה. זה ממש מרגש אותי לציית לך. ממש מחרמן. 

תודה שאת מובילה אותי 

אני מאוד שמח לברך אותך בבוקר. לכתוב לך אחרי לילה. לפעמים להתאפק עד שעה סבירה כדי לכתוב. אבל ברגעים האלה את בשלך ואני בשלי בעיסוקים וביום יום. היום אלה היו קניות וסידורים של שישי. 

אנחנו מדברים ואני עוד מבושם מה גובה שלך לכתיבה אמש. ואז את משנה את הטון. אולי עדיין בחיוך אבל כבר לא רכה אומרת לי לכתוב שוב. 

היום לא מתאים לי לכתוב. המילים שלך מגיעות אלי אבל לא נוחתות. הגוף והנפש עוד ממשיכות באיזה קו תנועה שלהן כש בעצם כבר שינית כיוון. אז אמרתי שלא נוח לי לכתוב לך היום על רגשות. ואיך ששלחתי ידעתי שעשיתי טעות. 

הרגשתי מין הר כזה צומח בתוכי וחשש עצום ממה שתגידי. מין חרדה מהתגובה שלך וגם מעצמי שמעז ככה. כמובן התשובה שלך הגיעה מייד ויישרה אותי. התנצלתי כדי להוריד את החרדה אבל בתוכי כבר הרגשתי משהו חדש. הגבת אלי בתגובה חדה וחד משמעית ואני מנטלית כבר הייתי על ארבע. מתמסר כולי לעוצמה שלך ולחינוך? חדות שלך. אני מתנצל וקולט כמה אני נמס בשניות מולך. נמס ומתרגש והופך למישהו אחר. המרדנות כבר ממני והלאה והרגש שמשתלט הוא ההתמסרות וההתמקדות בך ובמה שאת רוצה.

גם מרגיש בדיוק באותו רגע את הזקפה האדירה שצומחת לי מכמה מילים שלך. כולי מתמסר גוף לנפש. זה כל-כך מביך ובאותו רגע עם המבוכה אני כמעט בוכה. חרטה על מה שאמרתי ובושה ומבוכה על המהירות בה אני מתמסר כולי כל פעם מחדש. 

תודה שאת קולטת אותי ומיישרת אותי כל פעם מחדש.

סוכנת השינוי שלי ביקשה ממני לעשות רשימה ולכתוב את כל הרגשות שלי היום. האמת היא שכבר כשקיבלתי את הבקשה שלה עלו בי שתי מחשבות ורגשות. הראשונה היא שזה ממש קשה ושאני לא רוצה לעשות את זה. מין פחד לאכזב. הפחד לאכזב הוא רגש שחי אצלי בהווייה המון ומגביל אותי מלנסות דברים. 

הרגש השני הוא שמחה על זה שהיא הטילה עלי את המשימה הזו ומין תחושה שלא משנה מה היא תבקש אני בטוח אעשה. אבל על הכמיהה בוטממני אני אעשה. אבל על הכמיהה והתחושה שאני רוצה להתקרב יותר ויותר אני אכתוב אחר כך. 

אז הנה הדווח מהיום שעבר. אני כותב אותו עם כאב בטן. מין תחושה כזו שת התקלפות והתמסרות שהיא לא נעימה אבל אני מאוד רוצה לעושת. 

התעוררתי עם התחושה שלך. עוד לפני שהראש נכנס לפעולה ידעתי שאני איתך ואני במקום חם ונעים. התעוררתי לתוך תחושת נוכחות שלך. 

אחרי הנעימות והרוך הזה התחלתי לחשוב שאולי אני מתמכר אלייך. התחושה הראשונית של החום והאהבה התחלפה למין פחד או חרדה מפני התמכרות שבעצם היא פחד מאיבוד החופש שלי. 

הכמיהה שאני מרגיש אלייך היא רצון להיות קרוב ככל האפשר אלייך אם פיזית ואם רגשית ולקבל ממך פידבק. וכמובן ככל שאני יותר קרוב אני מרגיש את החוסר. אני צריך כל כך קרוב שלעולם זה לא יתמלא. צורך בלתי מתמלא גורם לי לכל מיני תגובות רגשיות 

לפעמים מהכמיהה הזו עולות לי דמעות ולפעמים אני צוחק או כואב. זה מקום מאוד רגשי שתופס אותי בגרון. א וכמו במאמר מדעי=טוב עולה לי התפיסה של ייסנק שטען שהתחושה הזו של כמיהה לא מתמלאת קשורה להופעה של סרטן. 

אחר כך הלכתי להתאמן ונפתח מנעד אחר לגמרי של רגשות כלפי הספורט. מצד אחד אני אוהב לעשות אבל מהצד השני אני נורא חרד מהעשייה הזו כי יש בה איזה צד מסוכן. אז אני הולך לעשות ספורט עם החרדה הזו. עכשיו כשאני כותב עת זה אני מרגיש איך הגוף שלי מתמלא חום ואיזה קצהו של מחנק. 

עשיתי בכל זאת אימון ואחריו הרגשתי ממש מרוצה מעצמי ושמח. ואז קראתי את מה שכתבת על הרשימה הזו. וכמו שכתבתי קודם שמחתי ומצד שני המשימה העלתה חשש. 

אחרי החזרה הביתה דיברתי עם בחור שאני עוזר לו לעשות תואר שני. אני מאוד אוהב לעזור זה משמח וממש מעלה לי חיוך שאני לא יכול להוריד. אני אוהב את הבחור ואני משח שאהני יכול לעזוטר. 

והגעתי לרגע הזה. 

את מרגשת אותי ואני מרגיש עכשיו ביתר שאת את הכ

מיהה אלייך.

מה הצורך שלי.

גדלתי במשפחה עוטפת אבל גם מאוד ביקורתית ודורשנית. צמחתי להיות ביקורתי כלפי עצמי ועם צורך עז להשיג ולרצות איזו ציפייה שלעולם לא מתממשת.

גם גדלתי להיות מוביל ויצירתי וערכי.

אבל בפנים בפנים יש מישהו שרוצה להציץ ולהתבטא. להגיד שעצוב לו או שהוא מתרגש או כועס. אני רוצה יותר לבטא את זה ויותר להוציא. 

עכשיו כואבת לי הבטן ואני נבוך אבל רוצה בכל זאת לכתוב. אני חושש. מפחד? בניתי קשר זוגי ומשפחה אבל בכל זאת המחסור הזה. יש בי צורך להתמסר ומתוך המקום הזה להוציא את החופש. החופש להיות כמו שאני. 

החניתי את האוטו בשעת בוקר מאוד מוקדמת. השעה ארבע ואני הולך ברחובות הריקים. אמרתי שאבוא אלייך לראשונה בשעת לפני הזריחה, זו השעה הכי חשוכה לאהבה. 

הולך ברחוב ותוהה איך את נראית ואיך את נשמעת. את מילים עבורי. תילי תילים של מילים ושל מחשבות וגם שברי צלילים. עכשיו אני עומד לפגוש אותך פנים אל פנים כמו שאת או כמו שתבחרי להופיע מולי. לא אמרת לי מה ללבוש או מה להביא. לא ביקשת משהו אלא רק לבוא אני בעצמי כולי לפגוש אותך. גופי ונפשי. 

צועד ברחוב אלייך.