סוכנת השינוי שלי ביקשה ממני לעשות רשימה ולכתוב את כל הרגשות שלי היום. האמת היא שכבר כשקיבלתי את הבקשה שלה עלו בי שתי מחשבות ורגשות. הראשונה היא שזה ממש קשה ושאני לא רוצה לעשות את זה. מין פחד לאכזב. הפחד לאכזב הוא רגש שחי אצלי בהווייה המון ומגביל אותי מלנסות דברים.
הרגש השני הוא שמחה על זה שהיא הטילה עלי את המשימה הזו ומין תחושה שלא משנה מה היא תבקש אני בטוח אעשה. אבל על הכמיהה בוטממני אני אעשה. אבל על הכמיהה והתחושה שאני רוצה להתקרב יותר ויותר אני אכתוב אחר כך.
אז הנה הדווח מהיום שעבר. אני כותב אותו עם כאב בטן. מין תחושה כזו שת התקלפות והתמסרות שהיא לא נעימה אבל אני מאוד רוצה לעושת.
התעוררתי עם התחושה שלך. עוד לפני שהראש נכנס לפעולה ידעתי שאני איתך ואני במקום חם ונעים. התעוררתי לתוך תחושת נוכחות שלך.
אחרי הנעימות והרוך הזה התחלתי לחשוב שאולי אני מתמכר אלייך. התחושה הראשונית של החום והאהבה התחלפה למין פחד או חרדה מפני התמכרות שבעצם היא פחד מאיבוד החופש שלי.
הכמיהה שאני מרגיש אלייך היא רצון להיות קרוב ככל האפשר אלייך אם פיזית ואם רגשית ולקבל ממך פידבק. וכמובן ככל שאני יותר קרוב אני מרגיש את החוסר. אני צריך כל כך קרוב שלעולם זה לא יתמלא. צורך בלתי מתמלא גורם לי לכל מיני תגובות רגשיות
לפעמים מהכמיהה הזו עולות לי דמעות ולפעמים אני צוחק או כואב. זה מקום מאוד רגשי שתופס אותי בגרון. א וכמו במאמר מדעי=טוב עולה לי התפיסה של ייסנק שטען שהתחושה הזו של כמיהה לא מתמלאת קשורה להופעה של סרטן.
אחר כך הלכתי להתאמן ונפתח מנעד אחר לגמרי של רגשות כלפי הספורט. מצד אחד אני אוהב לעשות אבל מהצד השני אני נורא חרד מהעשייה הזו כי יש בה איזה צד מסוכן. אז אני הולך לעשות ספורט עם החרדה הזו. עכשיו כשאני כותב עת זה אני מרגיש איך הגוף שלי מתמלא חום ואיזה קצהו של מחנק.
עשיתי בכל זאת אימון ואחריו הרגשתי ממש מרוצה מעצמי ושמח. ואז קראתי את מה שכתבת על הרשימה הזו. וכמו שכתבתי קודם שמחתי ומצד שני המשימה העלתה חשש.
אחרי החזרה הביתה דיברתי עם בחור שאני עוזר לו לעשות תואר שני. אני מאוד אוהב לעזור זה משמח וממש מעלה לי חיוך שאני לא יכול להוריד. אני אוהב את הבחור ואני משח שאהני יכול לעזוטר.
והגעתי לרגע הזה.
את מרגשת אותי ואני מרגיש עכשיו ביתר שאת את הכ
מיהה אלייך.
