חתול מעורר

בדרך!

בת 49.

עוד שנה הסתיימה לה

ואני מציצה פה במה שאיחלתי לעצמי לפני שנה:

מהרהרת במה התגשם 

ומה הסתיים.

ומה הלאה אאחל.

מוזמנים לברך פה בפוסט

❤️

הפכתי להיות אמא.

נקודת על חזור.

מבורכת, רצויה, מתוכננת 

הכל by the book.

הייתי עדיין בת 25.

תחילת החיים הבוגרים 

אני בטופ - מי היה מאמין.

המופרעת שעשתה לכולם בית ספר וקראה תיגר על כל מוסכמה חברתית אפשרית, לוחמת פוליטית בנשמה, מעשנת ורוכבת על אופנועים - בושה.

בהחלט לא דוגמא ובטח לא יצא ממנה כלום - האמהות של החברות מצקצקות בהתרסה.

גיל 25, נשואה לגבר מושלם מהאגדות (ז"ל), גרה בדירה מפוארת באנגליה, מסודרת כלכלית וחיה את החיים הטובים.

ואז התקליט מתחלף - האמהות שוב מצקצקות - למה את לא יכולה למצוא גבר כמו דינה, להתקדם בחיים?...

אחריו הגיעו עוד שני בנים.

וכיום

23 שנים אחרי 

מהרהרת בכל מה שעבר מאז

בכל מה שהפסדתי 

בכל מה שהרווחתי מחדש.

אומנם החיים הפתיעו בענק שוב ושוב

אך מודה אני על כך שזכיתי בדבר המופלא,

וזה

להיות אמא.

ק מ " ש

שבת מוקדם בבוקר,

כבר לא קיץ

עוד לא חורף.

קר,

הסוודר שמעל החולצה מתחת למעיל מתחת לאפוד המתנפח מתחת לתיק גב הגדול שעליי, לא מספיק.

האצבעות החשופות בכפפות חצי, מאבדות תחושה.

כביש שש דליל ואני מאיצה.

שעת המפגש מתקרבת ויש עוד לא מעט נסיעה.

אני שונאת לאחר.

כמעט תמיד מקדימה.

והבייבי נותן, מגרגר וצווח בחדווה.

המספרים עולים ואני מתמקמת בשכיבה צמודה.

אני והבייבי מאוחדים לעוצמה מרהיבה של ישות אחת.

מגיעה בזמן,

פוגשת את האנשים ויוצאים לטיול.

מסע בעקבות אדוני המדבר.

שיעור מרתק בהיסטוריה, מונגש דרך נופי המדבר העוצמתי שספוגים בעושר הדורות שידעו לנצלו נכון.

בדרך חזור מיהרתי להספיק הביתה לפני הקור של החשיכה - יצאתי לדרך בשעה שלוש כשלפני כ300קמ עד הבית.

בוחרת בכבישים המהירים ומקווה לא ליפול על התנועה הכבדה של מוצאש.

סוחטת עוד ועוד את המצערת והסל"ד עולה.

שבע ...

שמונה....

אמרו לי שאם הוא נותן לעבור את השמונה אז הוא בטוח לא מוגבל. הגיע הזמן לבדוק, לא?

המהירות כבר מעל ל190קמש ואני סוחטת עוד קצת....

עוברת את התשע

והמספרים עולים....

197

199

200 - אני צווחת בקסדה

212 - מגיעה לקליימקס עוצמתי 

כן, הבייבי עוד מסוגל. לי בהחלט הספיק.

למרות שתי העצירות לסיגרייה בדרך,

דוממתי מנוע בחמש ועשרים.

היה טיול מיוחד ומדהים.

זיהום חמור בדם.

זה הכיוון.

אם היינו מחכים עוד יום, היה עלול להיות מאוחר מדי.

רגע לפני שיצאתי לאירוע, היא התקשרה.

הוא נפל, אני צריכה עזרה. בואי בבקשה.

מגיעה בזריזות אליהם, מבט זריז בו שוכב על הרצפה, מתנשם בכבדות, מבט נוקב בה - אמבולנס! אני קובעת. זו כבר לא בחירה שלו.

פינו אותו ואני בלב כבד, ממשיכה לחתונה.

מקום מהמם, הרבה מוזמנים, וכמובן אנשים אהובים - כמעט כולם זוגות, והלב מתרסק. הינה הטריגר הגיע, והדמעות כבר חונקות.

כנראה שעדיין מוקדם מדי בשבילי לחזור לחייך.

ואני כל כך לא שם.

מאשפזים אותו בטיפול נמרץ.

אני בדרך.

וכל הדמעות שהצלחתי לעצור בדרך לאירוע (כי בכל זאת השקעתי באיפור) שטפו, כשהתחלתי לנסוע לבית חולים.

הוא בידיים טובות. אפשר לחזור הביתה.

חוזרת לבית. הריק.

עוד לא עיכלתי,

עוד לא התרגלתי.

וכל כך צריכה. את החיבוק האוהב שלו....

הכאב כפול.

עננים כהים חגים  בשמיי

חלקם יתפוגגו

חלקם ימשיכו להשחיר.

וזה כואב.

וזה מפחיד 

When it rain, it poor's 

מחר יום חדש

יהיה יותר קל,

נכון?

הליין שהולך ומתחזק:

הפעם המסיבה, שהייתה בנושא הלווין, נערכה. במועדון החמאם ביפו.

מועדון יפה, עם הקסם של יפו העתיקה.

ומניחה שלדינוזאורים כמוני, המיקום ישר זורק לדאנג'ן המיתולוגי....

נהננו.

היה זוהר במיוחד!

ליין הדקדאנס התארח אתמול במועדון הגגרין:

פשוט שילוב מנצח.

המקום המרווח

הקהל היפה

החניה הצמודה 

המגוון המשובח של המוזיקה

והמון אנשים שכיף לראות!

ממש ממש נהננו