צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

חתול מעורר

הגיע הזמן להתעורר. שוב. מיאו
לפני שבוע. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 15:56

אז למה לא להנות ממנה...

גם אם הים קצת רחוק....

 

לפני שבוע. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 20:53


יש לשחרר
ויש לשחררררר
קוראת פוסטים בלי סוף בכלוב,
הרוב מדברים על פגיעות קשות.
אולי זה בעיקר בגלל שמוצאת עיניין יותר בכתיבה של נשים. אליהן הרבה יותר קל לי להתחבר מהמקום הריגשי.
ותכלס לקרוא על זיונים וסשנים בצורה טכנית של "דחפו לי אצבעות", "כוס מטפטף" ו"ואיבר גדול וטעים", מעוררים בי סלידה מהזילות, בדיוק כמו דיקפיק דוחה.
אנחנו הנשים כנראה הרבה יותר רגישות ולא כל כך מאופקות.
כנראה? בטוח! הרי כל המחקרים את זה אומרים.
פוסט של פעילה שאני אוהבת ועוקבת אחריה לאחרונה.
שוב היא כואבת
שוב היא כועסת
שוב היא משחררת
וכנראה שמחר מחרותיים
שוב אמצא אצלה את אותן הססמאות...
ואני כל כך מזדהה עם אותה חזרה.
כי במשך שנים,
טחנתי את אותם קלישאות.
אבל לא באמת למדתי לשחרר ולהרפות.
אבל לאחרונה זה סוף סוף קרה!

אומרים שאנשים מגיעים לחיים שלנו במטרה מסויימת שאולי רק בדיעבד נדע אותה.
וכך בוחרת לראות את הקשרים שמסתיימים. כי ממשהו שאמור היה לקבל פאן ריגשי זוגי לא באמת אפשר לבנות חברות נקיה ארוכת שנים.
תמיד אחד הצדדים ירגיש פגוע יותר ולא באמת יצליח לשחרר.
ועובדה לכך אצלי החברים האמיתיים הם כאלה שלא היו בינינו קשרים רומנטיים.
אולי אני מסוגלת לעשות הפרדות אבל לאותם גברים שהתאהבו בי אין את האחיזה במציאות שזה בחיים לא יתממש כבפנטזיה שלהם ושוב ושוב יצוצו כזאבים רעבים המשחרים לטרף הרגש והסקס ברגע שיריחו שוב שעוד קשר הסתיים.

וכך מעוד נפילה כואבת לשניה, לאחר שנתתי מעצמי שוב בצורה לא מבוקרת ובהחלט לא שווה, ונשארתי מרוקנת לתקופה, בעבר ארוכה ובצער רב מפעם לפעם יותר קצרה, למרות העוצמה שגבלה לעיתים בטירוף של אהבה, מסירות וחוסר רצון לוותר, יוצאת יותר ויותר גדולה, מבינה, בוגרת, מכילה ומיישמת.
בוחרת להבין מה הקשר האחרון תרם לי ולמה הגבר הגיע לחיים שלי.
אז מגבר אחד לפני הקודם, ההוא שהצליח לחדור לתוכי נפשי בצורה לא אמיתית, לקחתי את היכולת להתנצל בפני אותו אחד שפגעתי בו שוב ושוב לפני שנים בצורה נוראית.
ועכשיו מהקשר האחרון, שהיה עמוק, נקי ואמיתי בצורה מדהימה, כשניסיתי לקבל תשובות למה החליט לחתוך ונעלם, אך נתקלתי ממנו בחומות אוטומות, פניתי לאותו אחד שהיה לי אליו רגש בעוצמה כמעט זהה בעבר הרחוק, לנסות להבין איפה הטעות שעשיתי אז ושבגללה חשבתי כל השנים שהחליט עליי לוותר, והבנתי ממנו בצורה פשוטה, שזה באמת לא היה תלוי בי וזו הייתה נטו בחירה שלו.
הינה בכמה משפטים של שיחה טובה, למדתי פשוט לקבל שלא תמיד הכל בשליטה שלי.
להבין שזה לא רק תלוי בי,
ופשוט לדעת
לשחרר.

וגם לאחרון אהיה אסירת תודה בחלוף הימים.
:)

יאללה
חוזרת למירוץ
למצוא את הבא...
נראה לי שעכשיו אני באמת באמת מוכנה!

לפני שבוע. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 14:14

הינה,

יש לי כתר!!!!

לפני שבועיים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 21:22

הכי לא מוכנה,
בלי לבוש מתאים, לא מעיל בשלוף או כל סוג של הגנה,
נעליי בובה פתוחות, טייץ קצר וטוניקה רחבה וקלילה,
ובכל זאת נכנעת ומקבלת את הקסדה.
הוא נראה לי בחור אחראי. משהו בו משדר אחריות, שלא ישתולל ויתחשב במורכבת מאחור.
וזו השעה שהכבישים כבר עמוסים, רכבים הביתה ממהרים ויוצרים פקקים ועומסים.

לובשת קסדה, עולה בהיסוס. מחפשת את ידיות האחיזה בצדדים. אבל זהו דגם שדורש מהמורכב להפגין מיומנות של אדם בעל ניסיון והבנה.
"את מוזמנת לחבק אותי"
"אל תדאג :) יודעת גם לאחוז במיכל"
הוא יוצא לדרך, בחור קטן ממדים, ואני חושבת לעצמי שאיזה יופי שאני כבר לא שמנה. מי שרוכב יודע עד כמה זה משמעותי.
מתחילה להרגע, ולהתרכז בנסיעה. לשם שינוי מביטה קדימה מעבר לכתף שלו ונהנית מהנסיעה.
מרגישה את האויר הקריר על הבשר החשוף, את הרוח על הפנים והריגוש של האדרנלין.
ומתגעגעת כל כך...
לתחושה המדהימה,
לחיבור המדהים לכבישים ולאדמה.
את המנוע רוטט בין רגלי
ואפילו מצליח אותי להרטיט.... (כבר כשבועיים בלי סקס, היצרים מתעוררים....).

וכה רוצה לחבק בעוצמה את הנהג, למעוך את הצלעות, לחלוק איתו את הרגש המתפרץ. את אותו ריגוש ששמור רק למכורים, לאלו שחולים במחלה עם אותו חיידק מדהים.

אך זה לא יקרה,
זה לא האחד.
זה סתם בחור נחמד...

כשהגענו אליי, ירדתי מהאופנוע והורדתי את הקסדה, אי אפשר היה להסתיר מפניי את השמחה.
הדלקנו סיגריה, קישקשנו עוד קצת. הודתי לו באמת מקרב לב, על כמה שהוא הזכיר לי נשכחות...

גם זה עוד יחזור.
מבטיחה לעצמי.
כלום אותי לא יעצור.

עוד יעד שאגשים.

לפני שבועיים. שבת, 6 ביולי 2019, בשעה 22:04

או שסתם מדליק?....

לפני שבועיים. שבת, 6 ביולי 2019, בשעה 18:14

מישהו רוצה ללכת יחד?....

לפני שבועיים. שבת, 6 ביולי 2019, בשעה 13:54

קידוש
שולחן גדול ערוך במפה לבנה וכלים נאים. משפחה גדולה מתיישבת מסביב.
אב השבט עם 4 ילדיו הבוגרים
שניים עם המשכיות ביולוגית ושתיים בלי הצאצאים.
מברך על המזון בקדושה של שבת. של משפחה יהודית.
משפחה מזרחית כשאני הייתי חלק משבט שכזה אצל משפחה אשכנזית.
ואין הבדל. אפילו לא במאכלים המוגשים.
הינה דווקא לפני מניחים את הכלי עם תפוחי אדמה ועוף בגריל.
התחושה בקיבה קצת רועשת ומזכירה, איך פיתחתי אלרגיה בעקבות ארוחות השבת, לעוף בגריל עם תפוחי אדמה.
מחייכת ומסרבת בנימוס ומצליחה להרגיע את אותו זכרון של הקאה.
שנתיים וחצי בחיק הדת. שנתיים וחצי שהייתי תלושה.
שנתיים וחצי של כל ארוחת שבת עם אותו עוף ותפוחי אדמה. כי ככה זה באותו בית דתי אשכנזי, זו המסורת הקדושה.
פרק ב בחיי שהיה הכרחי לשפיות הנפשית.
איך מאור הזרקורים וחיי הלחץ המטורפים, נפתחה לי דלת לחדר אטום ונעים.
עם חלון קטן להציץ החוצה מדי פעם ולהזכר, לעיתים בגועל, כאב ועצב רב, לעיתים בגעגוע וערגה, לחיים שהיו מנת חלקי עד הקריסה.
מקום של שקט ורוגע ובלי דרמות. עם משפחה חמה ומקבלת בלי סייגים וסימני שאלה, אלה פשוט בהערכה ואהבה כנה.
וארוחות שישי עם המשפחה המורכבת שלנו, המאוחדת מחדש, אמא אבא ו5 צאצאים. אני אמא שלהם, הוא אבא גאה לשלו.
והנועם והכיף בלהיות שוב משפחה מלוכדת שכזו.
ולמחורת ארוחת השבת הדתית היפה, הבנים שלי כבר מחכים בציפייה (מוותרים בשמחה כשאצל אמא בסופשים נמצאים, על זמן חשמל, טכנולוגיה ומסכים), שישלוף משחק קופסא או קלפים וימריא איתם בדימיון למחוזות חדשים.
ולמרות שהמחיר על כך היה החוסר השלמה שלי בחיים שהם כה לא אני, היה לי קשה בטירוף כל פעם שחשבתי לסיים ולחתוך.
כי משפחה היא ערך עליון. כך תמיד הייתה האמונה שלי.
והינה המשפחה שהתארחתי אצלה לארוחה, אני קשורה אליהם קרוב לעשור. מכירה מקרוב ויודעת את כל המלחמות הפנימיות והמריבות, ועדיין לאותה ארוחת שבת מלכדת, משאירים בחוץ את כל האנרגיות השליליות.

אומנם אני חילונית בהגדרה ובמהות,
אך גאה להיות שייכת לעם היהודי עם שבת וקידוש.

ואולי יום אחד אזכה שוב לארח לארוחות שבת, משפחה שלוכדה מחדש, ואפילו אגיש עוף בגריל....

 

 

 

לפני שבועיים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 14:15

 

 "את כותבת ככ אמיתי וטוב...
נראה לי שעשית תהליך רציני ולא פשוט בכלל
הלוואי והיה לי גם אומץ כזה :(
שיהיה לך סופש נפלא!!!"

 

"תודה
הרבה יותר נעים לקבל מחמאות על הכתיבה מאשר על המראה....
אבל בשניהם אכן יש תהליך ארוך של עבודה לא קלה :)"

 

הראש אצלי לאחרונה עובד שעות נוספות.
"בין עבודות" (משהו שהיה אמור להתחיל השבוע ונדחה לשבוע הבא) ו"בין אהבות" - הייתי בכמעט, עכשיו הגיע הזמן להרים את הרף. הבנתי, התאבלתי, הטמעתי, ועכשיו ממשיכה שוב עם הרכבת במסילה החדשה. בידיעה שלפחות הקטר בשליטה.
והתוצאה מכך המון זמן פנוי להתבוננות עצמית, תהיות ומחשבות וגאות של מילים כתובות, שעוד אחת ההבנות זה שחייב להיות להם ניקוז, גם אם זה בנתיים רק פה בבלוג.

והינה מחמאה נעימה מאחד הקשרים הוירטואליים שנוצרו לאחרונה, והינה התשובה הפשוטה שלי שבעצם עוזרת לי עם ההבנה של התהליך הפנימי שאני מכתירה כרגע בתור "חיים חדשים".
הבחירה שלי בבגדים, בנעליים, במראה ולמי אבחר להציג איזה צד שלי.
הגינס ונעלי הספורט בחוץ ומול החברה הנורמטיבית (הבית ספר של הילד, ההסתובבות ברחוב, הקלילות הנובעת מכך בכל צעד ובכך שהחיצוניות למעשה לא מסרסת את היכולת פשוט "סתם" לצעוד ולהנות) לעומת הבגדים הכה סקסיים כשהיינו אחד על אחד אצלינו ב"צימרים".
אפילו אתמול ליציאה, העדפתי מכנסון גינס ונעלי פלטפורמה מאשר נעלי עקב ושמלה חושפנית "מחמיאה". עד היום בחיי לא העזתי לצאת ככה לבילוי במועדון!
וזו הייתה הקלה.... רק כשהגענו לשם הבנתי עד כמה.
כי בתכלס כבר לא מעניין אותי להיות במרכז העיניינים בגלל המראה. בכל זאת אני כבר עוד רגע בת 44. לא הגעתי על מנת לצאת לציד או להיות הטרף הניצוד. באתי באמת להתפרק בריקוד ולתת לגזים של הקולה, לעלות לראש. והיו שם צעירות יפיפיות, וגם נשים בשלות מושקעות וכרגיל גם כמה נשים ש... נו, כולנו מבינים אבל לא מדברים... כי בדאנג'ן לכולם מותר להרגיש בעיני עצמם לפחות, הכי יפים ונחשקים.

אבל כולנו זקוקים בסופו של יום לחיזוקים. והכל שאלה של מאיפה אנחנו את זה שואבים.
והינה ההבנה כלפי עצמי איפה הרבה יותר נעים לי כיום ומרגיש לי יותר אמיתי.
כשמחמיאים למשהו שהוא הרבה יותר אישי אצלי.
וגם פה למעשה זהו תהליך לא פשוט של ניסיון שהולך ונצבר במהירות (משועממת כבר אמרתי?...).
איזה כיף שזה המקום שמוצאת בו שוב את העניין, להבדיל מאותם דברים שליליים שבעבר מילאו את עולמי, שכאשר הם תחליף ובמינונים לא מבוקרים, שמביאים לסיפוק רגעי, הם  לא תורמים לאושר בסופו של תהליך.

ומה בעצם זה אומר על המושלם שאבחר?...
כן שיופיע בגלל "פיתיון המראה" אך ישאר בזכות זה שיראה מעבר. שהשקיע והתעמק גם במילה הכתובה שלי.
כי שניהם בעלי משקל אצלי, אך כבר לא באותה חשיבות.
שעדיין יאמר לי מספר פעמים ביום כמה אני יפה, ובשבילו באמת אתאמץ להיות מושא הפנטזיה, אך באותה מידה יפנים שהרבה יותר אעריך אם פשוט יקרא ויבין ויקשיב.
כי לדבר לא קל לי, למרות איך שזה נראה. אני עדיין יורה מהמותן בלי יותר מדי מחשבה.
ולמקום של יכולת ההבעה בכתיבה אצלי יש הרבה יותר עומק משיחה רצינית שבה אני הולכת לאיבוד.

אז כמו בלבוש בעבר, שהיה די חושפני,
גם פה בבלוג שלי, אני מרשה לקהל להציץ אבל לא באמת עירומה לחלוטין.
כי הרבה מתוכי אני עדיין משאירה לחדר המיטות של נבכי נפשי.

לפני שבועיים. שישי, 5 ביולי 2019, בשעה 00:34

חיים חדשים

סגנון חדש

 

 

 

לפני שבועיים. חמישי, 4 ביולי 2019, בשעה 13:59

בשעה טובה אני יוצאת אל הבית 
בספסל מאחור 
בשעה טובה אני עוצמת עיניים 
מקווה לא לזכור 

שוב היית חסר 
מישהו שיגיד 
לא זה לא נורא 
את בסך הכל רק תניחי כאן ראש 
והכל יעבור 
נעלמו בי 

כמה רגעים כמה חיוכים 
כמה סינוורים של אתמול 
נעלמו בי היום 
נעלמת 

בשעה טובה ישנה קצת בבית 
עבודה לא ליפול 
בשעה טובה אני נותנת קצת פייט 
זה כמעט על הכל 

שוב היית חסר האחד שיגיד 
לא זה לא נורא 
את בסך הכל רק תניחי כאן ראש 
והכל יעבור 
נעלמו בי 

כמה רגעים כמה חיוכים 
כמה סינוורים של אתמול 
נעלמו ביום יום 
נעלמת פתאום 

שוב היית חסר 
האחד שיגיד 
לא זה לא נורא 
את בסך הכל רק תניחי כאן ראש 
והכל יעבור 

בשעה טובה אני יוצאת אל הבית בספסל מאחור