חתול מעורר

אליאקספרס היא פלטפורמה לקניות כביכול אינסופית. המבחר בה עצום מכל דבר שקיים.

אני בעיקר מזמינה ביגוד מעניין, סקסי, פטישיסטי או צעצועי מין וכו'.

אך אבוי

בימים אלה אני חורשת שוב ושוב משעמום ומגלה שתכלס - כמעט כל פריט מוצלח, כבר יש לי....

מזל, גם ככה כבר לא נשארו מדפים פנויים בחדר הלבשה והמזוודה עם הצעוצעים מפוצצת...

טוב שמחקתי את שי-אין.

טימו - לא ממליצה!

בזמנו הוא האשים אותי בנרקיסזם ולא במובן החיובי.

כיום, כשהפרצוף האמיתי שלו זחל מחוץ למחילה,  ופוגע/יפגע בכל אדם קרוב ללא הבחנה,

ניסיתי להסביר לאמא את ההגדרה שלו,

ותאמת..... הוא לא טעה בהרבה, רק שאני בצד הבריא, והוא בצד החולה.

=====================

מה ההבדל בין נרקיסיזם נורמלי לנרקיסיזם פתולוגי?

בכל אחד מאיתנו קיימת מידה כזו או אחרת של נרקיסיזם, ויש גם נרקיסיזם בריא, נורמטיבי: 

אנשים עם נרקיסיזם נורמלי עסוקים בעצמם ובאינטרסים שלהם. יש להם ביטחון עצמי גבוה ולצדו הבנה שאין ביכולתם להיות מושלמים, לכן גם אין להם ציפיה או כוונה שהאגו יהיה תמיד מסופק.

נרקיסיזם בריא מתאפיין בביטחון עצמי, שמקרין שקט ונינוחות. הנרקיסיסט הבריא מודע לחוזקות ולחולשות שברשותו ורואה בהם חיוניים ומשלימים.

בניגוד אליו, הנרקיסיזם הפתולוגי מהווה הגנה פרימיטיבית בפני תחושות נחיתות קשות וכואבות

נרקיסיסטים נוטים להתייחס לכל ביקורת או כישלון כהשפלה - התגובה שלהם עלולה להיות קיצונית ולכלול פרצי כעס, בוז ואגרסיביות, המוכרים כזעם נרקיסיסטי.

לחלופין, במקום להתפרץ, הם עשויים לסגת או להשטיח רגשית את האמת הפנימית, הכל כדי לווסת את החשיבות העצמית הפומפוזית שלהם

עברה שנה!

כבר עברה שנה?

שנה?!!!!

וזה מרגיש הכי זר והכי טבעי.

בשנים האחרונות הייתי כמעט כל הזמן באיזשהי מערכת יחסים אבל לא באמת בזוגיות שמתפתחת וצומחת לכיוונים נכונים ובריאים.

אותם גברים לא היו החומר האנושי המתאים.

והינה, במקום הכי לא צפוי והכי אמיתי,

הוא הופיע לו, בלי סוס, אבל בהחלט אבירי

עם חיוך ענק וחיבוק לא פחות

(מהסוג שגרם לי להבהל, אבל הבהיר גבולות)

עם חיזור עיקש, פרחים ומתנות,

לאט לאט הוא חצה את כל החומות.

בונה יחד עימי את קן האוהבים

ואפילו מתחיל לאהוב את בעלי החיים.

מסדר, מנקה ומפנה עוד מדפים

מהנפש בעיקר, אבל גם מהחיים.

מתחבר להורים ולשאר החברים

וגורם לי שוב להרגיש בעננים.

הוא גבר גבר, בכל המובנים

מהזן הנדיר - כמוהו: כבר אולי לא קיימים.

חזק, גבוה, חתיך ומרשים

עיניים בורקות, וחיוך שלעיתים תמים

חכם ואינטיליגנט ועם אוסף בדיחות קרש מצחיקות

נדיר שהצליח להביא אותי לעצב או דמעות.

על האינטימיות בינינו בכלל אין מה להסביר,

חיבור שכזה, כנראה קיים רק בסרטים.

נאמנות בטירוף ובלעדיות בחיים

זה מה שבסך הכל ביקשתי, שיהיה בגבר המתאים.

בעידן השפע יודע להסתפק במה שנכון

ולהיות אסיר תודה על כל ההמון.

המון אהבה שהוא שמח לקבל ממני

המון אהבה שיש בו עבורי

המון חלומות ומאווים

שביחד אנחנו בהחלט מגשימים.

אולי המפתחות אצלי

אבל הוא בהחלט ה גבר שלי.

מאחלת לנו שהקן ימשיך להבנות

ונגשים עוד ועוד חלומות.

כי סוף סוף יש לי גבר ראוי בחיים.

אוהבת אותך

תודה שהגעת לחיי.

❤️

יושבת לי על קפה ומתענגת על וופלים ממש טעימים מתוצרת מקומית שנקנו בסופר.

ואז אני קולטת....

שם משפחתי המקורי +  שם פרטי + היחוס של אבא

זה מה שרשום על מכתב השחרור.

כמה גאווה בשם והייחוס שלי לאבא כפי שנהוג במדינה הזאת.

כשהייתי צעירה, הייתי מוסיפה את השם של אבי בתור שם אמצעי.

מצחיק כשהתבגרתי הוא שימש אותי מקצועית,

והינה עכשיו - רישמית עם הייחוס לאבי.

שמחה שאין זכר לשם המשפחה של הגרוש.

כיום מתביישת בייחוס המשפחתי שלי שהיה למשפחת הגרוש שלי. פשוט אנשים ללא לב ואכפתיות. רוע טהור שמזוקק לאדם חולה בראש ובגוף (קארמה יקירתי אהובתי - תודה!).

שמחה שחזרתי למקורות שיש מה להתגאות בהם!

(נצר לשושלת של אנשי אקדמיה מוערכים מאוד בעולם הרחב וגם במכון ויצמן, אוניברסיטת תל אביב ועוד כמה מקומות נחשבים)

גאה באבא!!!!

זהו כל מבוקשי בבוקר זה.

מוכנה אפילו לוותר על הסיגריה....

קפה....

קפה ..

קפה....

מצחיק שפה בבית חולים יש מרפסת עישון בכל חדר אבל קפה אי אפשר להשיג....

אוטוטו הביתה!

קפה!

כבר יכולה לכתוב שכרגיל (פעם שלישית גלידה אמרתי?....) הייתי בחששות וחרדות מטורפים בימים שלפני.

חלומות על מוות, פרידה מחברים קרובים, פגישה עם הילדים ביום של הטיסה, ושאר צעדים שמרמזים על הכנה לסוף. 

וכל כך שמחה להיות אחרי במצב הרבה יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי.

עוד אי אפשר לראות עם כל החתבושות אבל מאמינה שיצא נפלא.

עוד תחנה בשיפוץ החיצוניות שלי.

אומנם ייקח זמן עד שאחזור לשגרה אבל לפחות הסכנות שהפחידו אותי, לא התממשו.

ולמרות הבית חולים החדש ויפה, חדרים מרווחים, יחס ושירותיות מדהימים, אוכל סוף הדרך ואנשי צוות חתיכים ויפים אשכרה כמו בפרסומות,  מתגעגעת הביתה

לז' שלי

לחתולים שלי

לכלבה שלי

מעניין כמה ייקח עד שאהיה מספיק חזקה לעלות על טיסה הביתה חזרה.

"...את יודעת שלא מאוחר להתחרט..."

היא אמרה.

עניתי שאם אבטל כבר לעולם לא אגשים, ואני לא רוצה להצטער בחיים על כך שלא המשכתי בהשגת עוד יעד שהצבתי.

מהרגע שעליתי על הדרך, כל החלטה הייתה מלווה אצלי בהמון מחשבה. "יהיה בסדר" כבר עזב את השכונה. מנתחת, בודקת, מודדת, משערת, כל החלטה גדולה - מה היתרונות, מה החסרונות. מתי התועלת ומהו ההפסד.

ופה מותר לי להתחרט, כי הסכנה מספיק מפחידה, אבל לא - נשארת נחושה.

עוד יום שעובר,

עוד המתנה מטריפה,

והינה הזמן מגיע ועימו גם אוטוטו הטיסה.

הכל מוכן, זה כבר באמת מעבר לפינה.

*התמונות מאתמול, אין קשר :)

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי מכיר את אוסף הבובות "עיניים גדולות" (ty) שלי.

האוסף התחיל בתור ניצחונות קטנים בתקופה הראשונית של ההחלמה והמשיך לצמוח הלאה עם השנים.

היום סוף סוף הוא זכה לארון יעודי משלו.

יש יותר מ60.