ליידי א'
יש הרבה יתרונות בלנסוע בתחבורה הציבורית, כאשר אחד מהם זה הסיכוי לראות מישהו שלא ראית הרבה זמן. קרה לי לא מעט בתקופה הזאת.
היום בבוקר בנסיעה לעבודה, ירדה באחת התחנות לפני, גברת תמירה ובלונדינית, כבת 50 אולי, עם מבטא ארגנטינאי מובהק (דיברה בנייד תוך כדי).
חייכתי אליה מתחת למסיכה והרהרתי לעצמי - יכול להיות שזו היא?...
ליידי א' ואני הכרנו דרך העולם השני שלי בזמנו - עולם הרוכבים על דו גלגלי.
זוכרת ברכיבה המסורתית של ראש השנה למצדה על מנת לראות את הזריחה הראשונה של השנה החדשה, הצטרפה לחבורה שלנו גברת בלונדינית גבוהה וחתיכה, עם עיניים ירוקות שובבות ומבטא ארגנטינאי כבד.
מיד התחברנו.
סוג של טום בוי, עבדה כעוזרת במוסך אופנועים, לבושה תמיד בדגמחים, טי שירט ונעליי עבודה, ואפילו הגברים הכי חרמנים לא הצליחו לראות אותה בתור אישה. "הינה א' הגיע!" ומכבדים בצ'אפחה לא עדינה.
עיסוקי בתור שולטת מקצועית ובעלת סטודיו שיש בו מלכות, לא היה סוד בין מכרי ויום אחד א' פנתה אלי בבקשה הבאה:
אני רוצה לעבוד אצלך. עזרי לי למצוא שוב את הנשיות שאבדה. למדי אותי מחדש איך להתנהג כליידי, איך להיות כמוך. אני מתגעגעת לחוות, להרגיש ולהיות אישה.
בשמחה לקחתי אותה תחת חסותי, לימדתי ומינפתי אותה. עזרתי לה לבחור נעליים ובגדים ואירגנתי לה צילומים מקצועיים.
לאט לאט הקשיבה ולמדה, עם הרבה שאלות, של תמימות ושל חוסר הבנה בעולם השליטה, שנבע בעיקר מחוסר הכרות והרבה דעות קדומות.
היא הייתה כוכב עולה בצוות שלי באותה תקופה, בעיקר כי היה בעינייה ניצוץ תמים של טוב וסקרנות בריאה (מעבר לבלונד הטבעי, העיניים הבהירות, הפנים היפות והגוף שהיה קרוב למושלם), והמון המון קשב ורגישות לאדם שמולה.
אומנם היא לא נשארה תקופה ארוכה כי קיבלה הצעת עבודה חלומית בתחום המקצועי שלה, אבל בהחלט נפרדנו בצורה נעימה.
זמן מה אחרי, כשהגעתי למפגש של הח'ברה הרוכבים ושאלתי לשלומה, צחקו עליי - מה, את לא רואה?!!!
והינה, במרכז של להקת גברים, בלונדינית חטובה גבוהה, עם מגף ועקב מושלם בקצה, לבושה בחצאית ג'ינס מיני וסריג מתאים, שמבליט את מידותייה הנשיות (אך לא בצורה זולה!).
היא בשיחה קלילה איתם, קורנת, מלאת בטחון בנשיות שבה.
ואני בצד עמדתי, התבוננתי וחייכתי לעצמי כשהלב נמלא גאווה: איזה כיף לראותה.
כן, זה עוד מקום מרשים של הצלחה בעולם שכה הרבה פסלו ועדיין לצערי פוסלים.
