"הפרנקנשטיין של אלילות הסרטים" - קול דיבור של לורן באקול, רגליים של בטי גרייבל, בטן וישבן של מרילין מונרו, חזה של ג'יין מנספילד, שיער של ורוניקה לייק, עיניים של מרלן דיטריך, וקול שירה של ג'ודי גרלנד. (וויקיפדיה)
מאז שהסרט יצא לעולם, אי שם בשנת 88 של המאה הקודמת (איזה מוזר לכתוב משפט שכזה.... "המאה הקודמת"..... מה, אני כזאת עתיקה?!!!) הוא היפנט אותי בחידוש הטכנולוגי שלו (שילוב אנימציה ולייב אקשן) וביופיה המושלם של ג'סיקה ראביט האלילה.
היא הייתה עבורי דמות של אידיאל נשי.
האידיאל שקיים רק בפנטזיות.
זוכרת את עצמי שומרת תמונה שלה מהעיתון, אצלי בארנק, מתכננת יום אחד לקעקע אותה על גופי.
וכל שנה מצאתי תירוצים למה לדחות ולחכות.
בשנים האחרונות, אלכסינה (השדונית שכבר חתמה קבע על הרגל השניה), תפסה את מקומה במחשבות ופנטזיות שלי.
ולאחר שאלכסינה חגגה 5 שנים הנצחה על גופי, שנה שעברה, החלטתי שהגיע הזמן לקיים לעצמי הבטחות.
נובמבר השנה הגיע והפעם כבר אין תירוצים.
קובעת עם הסטודיו ועדיין לא בטוחה.
מתיישבת בחוץ על הספסל, כי עמוס בפנים, ועדיין לא בטוחה.
עוברת על התמונות הרבות שהמקעקע מציע, ועדיין לא בטוחה.
נשכבת על המיטה ומרגישה את החיטוי, ועדיין לא בטוחה.
המחט מתחילה לעבוד - כבר אין דרך חזרה.....
הכאב, ששימש לי בתור תירוץ עיקרי לדחיות הרבות, הרבה פחות נורא,
המתאר כבר גמור, הדמות כבר צבעונית ומלאה.
מתרוממת, מביטה.
ופשוט....
מאוהבת בתוצאה!
זהו, פנויה להתחיל לעבוד על החלום הבא.
😊
