אחרי יום ראשון האחרון הבנתי משהו מהותי לגבי עצמי והדרך שבחרתי לפני 3 שנים, 8 חודשים ו19 ימים (כן כן, "רק להיום" וכל החבילה).
=====
כהרגלינו בימי ראשון הוא הגיע בערב, עם הפתעות חדשות שהזמין עבורינו והגיעו לאחרונה.
צעוצעים קצת מרתיעים שעוד לא התנסתי בהם עד היום.
אחד הדברים שמחברים בינינו בעוצמה כה חזקה זה הקינקיות והתאבון לעוד, הניסיון שכל אחד מביא מהצד שלו (זו הייתה הפתעה מדהימה בתחילת הקשר שלנו, לאט לאט לגלות שיש לו ניסיון וידע בעולמות שתמיד סיקרנו אותי אבל לא היה לי פרטנר כה פתוח וליבארלי מאז בעלי), והזמינות של שנינו לבלות שעות על גבי שעות מדי פעם שהייתה מביאה אותי לשיאים שלא הכרתי וסיפקו אותי יופי בתקופת הא.א.ב.ן שהיה איתי.
נדלקתי והתחרמנתי ממה שראו עיניי וכמובן הרצון להתנסות כבר בשלושתם במיידי! שלו אפילו יותר משלי.
צוללים לעיניינים המקדימים בינינו ומאוד מהר הוא מוסיף את הצעצוע הראשון, מפעיל את העוצמה ומביא אותי לשיאים חדשים שאת הגוף מאמצים. במקביל אלמנטים של שליטה מתווספים. ללא מנוחה ראויה, עובר הוא לצעצוע אחר ובמקביל לא מרפה מלזיין לי את הפה.... נטרף יותר ויותר מהרעידות של גופי והמחנק בגרוני, מגביר את העוצמה שזורקת אותי למחוזות אחרים ומפרקת אותי בטירוף חושים!
הגוף מתכווץ והכל מתפוצץ ברמות חדשות. הודפת אותו מעלי ולוקחת מלוא אויר לריאות.
נשימה ארוכה אבל לא מפסיקים.
כרגיל מאתגר אותי לא לוותר לעצמי.
הצעצוע שהכי הרתיע אותי נכנס לפעולה והזין שלו שוב חוזר לחנוק אותי.
פעם ראשונה שצרחתי, מקווה שהשכנים לא נבהלים וחושבת לעצמי מזל שיש משהו שסותם את פי ומוריד את עוצמת הצעקה.
הגוף נאבק, וכאב פיזי מתחיל.
באמת כואב אבל האם זה שלילי?...
תחושות חדשות של עונג וכאב במהירות שיא.
הגוף זועק, גם אני בתוכי.
ומתפרקת.
למיליון רסיסים.
רטובה כולי מנוזלים מעורבבים, של חנק ומיצים, נעמדת בקושי על הרגליים. גוררת את עצמי למקלחת. מפעילה את הזרם ומתיישבת. לא מסוגלת לעמוד. הרגליים רועדות והידיים חלשות. נותנת לזרם החם והמרגיע לשטוף אותי.
לאחר כמה רגעים הוא מגיע ופשוט מתיישב מאחורי. מחבק. מנשק. מסבן בעדינות, ברוך שלו, שגם אופייני.
נשכבים על המיטה הגדולה, מניחה את ראשי על החזה המוצק שלו ופשוט מתלטפים.
כל אחד בשקט שלו וככה נרדמים.
כשהתעוררנו בבוקר, הרגשתי כאבים.
זה היה יותר מדי אמרתי לו. לקחת אותי מהר מדי רחוק מדי. לאט לאט איתי. תן לגוף ולנפש שלי להתרגל.
בוא נשאיר את מתיחת הגבולות לפעם הבאה כשנוכל לתת לי מספיק זמן להשתחרר ולא בלחץ של אותם ערבים מהנים שבעיקר משמרים אבל בהחלט משביעים.
=====
יממה אחרי ועדיין כואב למטה, השרירים ברגליים תפוסים, והגב השבור מזכיר לי את התנוחה שבה זיין את פי.
מהרהרת באותם בקרים לפני שנים, שהייתי מנסה להבין למה ומדוע כואב לי ומאיפה הסימנים. ערבים שההתחלה זכורה אבל בגלל כמויות האלכוהול שטישטשו אותי, איפשרו לי להגיע למקומות שבדיעבד לא היו חיוביים. קיצרו את הזמן ועקפו חסמים גופניים בפרט, שאת הנפש פצעו. הריקנות, הגועל וההשלמה עם המחלה והחוסר כלים ויכולת לעמוד מולה.
והחוויה הזאת שעברתי ביום ראשון כה חזקה, כה ברורה, כה חדה.
והגעתי אליה בלי טשטוש ועם רצון אמיתי. בשליטה מלאה, שלי.
וההבנה הברורה שזה אפשרי!
שעם הסבלנות הנכונה ובקצב המתאים אני יכולה להגיע לשיאים מטורפים שכמוהם לא חוויתי ולהמשיך להעשיר את החיים.
ב ל י א ל כ ו ה ו ל.
רק להיום.
והיום אני זוכרת.
