"מה שלומך?"
מה שלומך?
מה שלומך?
מה שלומך?
"היי זו ק. הבת שלו . לצערנו אבא נפטר אתמול בלילה הלווויה תתקיים היום בשעה 22:00 בבית העלמין נתניה .
ברוך דיין האמת ."
קפצה לי ההודעה בנייד, בערב שבת.
קפאון, חוסר תגובה, כהות חושים ורגשות, ואחרי כמה רגעים של עיכול הידיעה - כאב עמוק שמתחיל לחנוק.
ר. היה חבר יקר. מבוגר ממני במקצת (כ15שנה הפרש בינינו), אבל עם תמימות של נער מתבגר שהתאהב בבחורה הלא נכונה (חברה טובה שלי שהייתה איתו קרוב ל5 שנים).
תמיד דאגתי שיכיר את הבני זוג שלי ויחווה עליהם דיעה. כמו אח גדול וברכת הדרך שלו.
נזכרת איך בפעם האחרונה שנפגשנו לפני כ3 חודשים, הוא ביקש שאעיף מבט במשהו שמציק לו בגב. כשפשט את החולצה, נבהלתי. עוד נקודה ועוד בליטה ועוד נפיחות, והסרט הרע שרץ בראשי - זה נראה כמו גרורות!
"ר, לך לרופא בהקדם! זה לא נראה טוב", זה כל מה שאמרתי לו.
כ3 שבועות אחרי כבר היה בכימו ובהקרנות.
שבת בבוקר, מזג אויר מקסים
"אולי ניסע לבקר את ר'? כבר זמן לא התראינו ובמיוחד אחרי שהוא סיפר שחולה"
=====
"מה שלומך?" - כרגיל ללא מענה בשבוע החולף
מתקשרת - לא זמין
מחכה לצאת השבת לנסות להתקשר שוב ואז מקבלת את הידיעה הקשה מהבת שלו.
======
אומנם אני מתקרבת ל50 אבל לשמחתי הרבה עוד לא יצא לי לאבד חברים קרובים (למעט האובדן על בטי שלנו).
לא יודעת איך להתמודד עם הרגשות שמתעוררים. הכאב והצער שלא הייתי קרובה מספיק בימיו האחרונים, בדיעבד.
מין ריק שכזה נפער. שיותר כבר לא נשב שעות ונקטר אחד לשני על מר גורלינו במערכות יחסים
איך הוא הלך בלי עדיין לפגוש את הנוכחי שלי?!!!
מי יהיה שם בשבילי בזרועות פתוחות של חברות טובה כששוב גברים יפגעו בי?.....
מי יצחיק אותי בתמימות הנאיבית של נפש מאוהבת ללא תקנה?....
מי שוב יארח אותי ויוסיף לי סוכר לקפה ורגע אחרי יזכר שבעצם אני שותה בלי, בפעם המי יודע כמה?
מי שוב יבטיח לי שיחכה לי עד סוף העולם, גם כשאהיה כבר בת 100....
לוגמת קפה ומנסה לבלוע. מין סוג של חנק שעוצר הכל.
מתחילה לעכל.
באמת דרכו הגיעה לקיצה.
הוא כבר לא יחזור. ההבנה מחלחלת בכאב עצום.
שלום,
חבר.
💔
