הוא קיים בכלל?...
האידיליה שתטיס אותי לעננים,
הבלו סקאיי שלי:
כשאגיע מהעבודה הביתה יחלוץ את נעליי, ויעסה את כפות רגליי.
כשאתלבש ואתייפף הוא הראשון שנשימתו תעצר ויאמר לי כמה שאני יפה.
כשבבוקר מתעורר
מושיט יד אל הנייד ושולח לי "בוקר טוב", כי אני הדבר הראשון בפוקחו עיניו, במחשבותיו.
כי כשאני לידו והוא מכין לי קפה ומגיש למיטה עם סיגרייה.
לא יוריד ממני יד, כשקר לי (כי זאת בעיה ידועה אצלי), יחבק בלי להפסיק.
יתפוס אותי בחוזקה במעלית כשיורדים לחניה.
יצמיד אותי בכל הכוח
וייתן לי נשיקה לוהטת, חמה.
שלא ישתנה מהמצג של ההתחלה. שימשיך להדהים אותי גם אחרי חודש, אחרי שנה, אחרי עשור.
שיעיז איתי.
לא יפחד להתנסות.
שבחיים לא אשמע - כלכלית קשה לי כרגע
ונגזרת מכך
אורז שק שינה וקרשים למדורה, להזרק במדבר, במקום נופש בסוויטה מפוארת שרציתי. והחיוך פורץ החוצה!
שיקבל באהבה שרוצים לאהוב אותו באותה מידה. לתת. להעניק.
שמדי פעם הפליי ליסט ביו טיוב שהכין לכבודי, נוספים שם שירים.
פשוט
הכי פשוט.
פוסט כואב לכבוד חג האהבה היהודי.
כנראה שנידנתי לבכות ביום הזה. בלבד שלי.
הפוסט הראשון ששפכתי פה עדיין רלוונטי.
לבד.
בעולם.
