כותרת ענקית בצהוב מתנוססת כשנכנסת לפה.
וואלה אוטוטו סוגרת שנה פה. בתור דנייאלה.
מאז שאותה נפש יקרה שראתה שחזרתי לפה ונרשמתי מחדש והחליט ל"פנק" אותי במנוי.
ונעלם לפני זמן מה.
אוייש כמה אני מתגעגעת אליו.
שנים של הכרות. של הצד החסוי הזה שבו.
האמיתי.
כמו שלעולם לא הכרתי אחד כזה.
לא, לא אהבה של התאהבות ושאר ירקות. אהבה לנפש שבו. לאדם הנדיר שהוא.
בשבילו זה תקופות עונתיות.
הוא כבר נעלם בעבר ותמיד חזר.
כמו חתול של השכונה.
בא, אוכל, מגרגר בהנאה, ושוב נעלם.
אבל הפעם כבר הרבה זמן עבר.
שנים שמכירים ואפילו את שמו האמיתי איני יודעת. מעולם לא דרשתי לדעת.
"רק" יודעת שהוא נפש נדירה. שבאמת רצה רק לרצות. לתת. להעניק. לשרת.
בלי אינטרסים של "קח ותן".
הוא אמיתי. נדיר.
לא סתם שמרתי עליו מאחרות שלא ינוצל סתם.
.
.
.
מחייכת בזכרון איך נקשרנו. איך בטי היקרה שלי העבירה לי אותו בירושה. הוא היה שלה. וברגע שאיבדנו אותה (סמאקקקק עברו אולי שלוש שנים מאז שביקרתי אותה במוסד הסגור שהיא חיה בו כיום. בעולם משלה. פשוט לא מסוגלת. סליחה) היה ברור שהוא שלי. שאגן עליו בגופי בנפשי בדמי, מכל השרלטניות הנצלניות שקיימות פה. וככה נקשרנו.
בלי אינטרסים.
בהדדיות וקבלה באהבה של הרצונות שלו לתת. וההבנה שלי שזה לא ניצול. שזה להעניק. להגשים פנטזיה אמיתית לאחר.
אתה אצלי בראש הרבה לאחרונה.
איפה נעלמת.
את לי כה חסרה.
***מקווה ומאחלת שפוסט זה יעיר אותך ואשמע ממך.