וואלה עברה כמעט שנה.
זמן לחשבון נפש או סתם הרהורים של מחשבה?....
רגע לפני שהתרסקתי.
בצורה סימבולית מצאתי שלשום כשסידרתי את הבית, את השקית עם התכשיטים שהיו עליי בתאונה. את הטבעת הקטנה, "הפשוטה", שחתכו לשניים אחרי התאונה. טבעת בת יותר ממאה שנה שעברה בירושה אצלי במשפחה.
פשוטה. צנועה
עדיין עם דם שייבש עליה.
הכל באותם ימים של תקופת התאונה. ההתאוששות. ההחלמה הכואבת.
כמה עבר עליי מאז....
האם האמנתי ששוב אי פעם אחזור לרכב....
הייתי בטראומה אז אבל אי אפשר לעקור את האהבה הזאת ממני. כמו בדסמ.
אין ספור דייטים, אין ספור תקוות ובגינן אכזבות.
קשרים אחרים של ניסיונות לזוגיות פרק ג.
הכרות עם המון הבטים שונים ממה שהכרתי למושג זה של זוגיות.
הייתי רוצה לחזור להיות בת עשרים. שהכל היה פשוט אז: מתאהבים, מתחתנים, מביאים ילדים.
בלי כל המטענים הריגשיים שמלווים אותנו בתור מבוגרים.
שנה עברה.
כמה חוויות והרפתקאות חוויתי באותה שנה.
כמה שוב הרשתי לעצמי להרגיש, להתרגש, לאהוב, לכאוב.
לנסות לגדול. להתבגר.
הייי, את אישה בוגרת כיום לכאורה, אמא שהלכה לאיבוד ולפעמים זוחלת לארון, של השקט. מנסה להבין מה ואיך הלאה. יש לי עוד כחצי חיים ("רק" בת 40 פלוס), איך הם אמורים להיות לעזזאל?!!!
מה אנחנו באמת רוצים אחרי שהשגנו את היעד של היותינו בעלי חיים ומשריצים....
אני חושבת שיודעת.
שנה עברה....
שנה שחלקתי פה בבלוג שלי.
עליות מטורפות והתרסקויות כואבות.
שנה שנתתי לעצמי חופש מוחלט לרצונות.
שנה של הכרות מחודשת עם עצמי והבנה מה לי ולבדסמ.
מה לי ולשונה מהמיינסטרים.
למה אני פה.
שנה של קבלה עצמית.
של הכלה.
(פרק שלישי יגיע אוטוטו...)