חתול מעורר

החלמה. מהירה?

גוף האדם הוא שביר אך מאידך יודע לרפא את עצמו במהירות.

כשבני בכורי נולד ולאחר כמה שעות הבנו אני ואבא שלו, מה עומד על הפרק וכמה ניתוחים מצילים ומתקנים עוד צפויים בחייו, כאבתי, בכיתי, נשברתי אבל לרגע אחד לא הצטערתי ולא הפסקתי לאבד תקווה. ובחלוף הזמן בין אשפוז לניתוח או "סתם" ריצה לבית חולים, למדתי להכיר מקרים הרבה יותר קשים ואמרתי תודה רבה שזה "סך הכל" רוע הגזירה.
כשהשני נולד, וכמו בסרטים ספרתי את כל האצבעות בידיו ורגליו, וכשהרופאים אמרו שהכל איתו 100% תקין, לא האמנתי. איך יכול להיות שבמכונה כה מורכבת ומופלאה שנקראת גוף האדם, הפעם זכינו במתנה שלמה שהכל בה תקין ועובד כפי שצריך.

לפני כמה שנים עסקתי בספורט תחרותי שבתחילת הדרך השאיר בי חבורות וסימנים כחולים-סגולים-צהובים מכל נפילה ומכה, ועם הזמן הגוף למד להחלים מהם במהירות שיא.

הייתי פרועה, משתוללת, נחבלת בלי כוונת תחילה.
צלקות היו מעטרות את אבריי (את רגליי בעיקר כמובן - חטא היוהרה) ומחתך, מכה וטראומה, במהירות שיא נרפאות.

עברתי תאונת אופנוע קשה לפני כשנה וחצי בסך הכל, שבה בין היתר חטפתי כוויות כביש קשות על חלקים נכבדים מבטני וגבי שבהתחלה נראתי איתם כאילו הייתי צאצא של פרדי קרוגר האגדי, והיום איפה הן? רק במאמץ רב מצליחה לזהות את השרידים שכה חלשים.

והלב?
מסתבר שגם הוא לומד במהירות להחלים. הנפש שנפגעה כל כך הרבה פעמים כבר לומדת להתחשל במהירות.

עזבי, זה כרוניקה של מוות ידוע מראש החברים הקרובים אמרו, ואני בשלי, אבל טוב לי, אני בעננים.
והחברים דואגים - את תפגעי.
והם צדקו.

והפגיעה לשם שינוי לא הייתה מהמקום הצפוי.
ובכיתי חזק מהלב ברגע שהבנתי. שיצא מהדלת. הגברתי את המוזיקה חזק חזק שהשכנים והחתולים לא ישמעו וידאגו מהיבבות.
ועדיין מנסה לבלוע את הרוק בכתיבת אלה השורות.

אבל מאושרת מהידיעה שהגוף שלי הוא מכונה מופלאה שיודעת להחלים את הפצעים במהירות.

כן זה עדיין כואב מאוד להפגע, מאוד, אבל מתנחמת בידיעה שאחלים במהרה.

כי התרגלתי, זאת האמת הכואבת, המרה.

אז תודה לך על אותם ימים מופלאים. זה היה ברור שהם לא יחזיקו כי לא היית אמיתי בדיעבד. עם עצמך בעיקר. לא איתי.
אתה עוד לא שם (הרי כתבת בפירוש בהודעה העלובה ששלחת לי כשהתרעמתי מולך. במקום לבקש סליחה, להתנצל, לחבק רגע לפני שהלכת, במקום כל אותן הודעות של עתיד יחד ותקווה שהיו מנת חלקי לפני המאורע).
גם בשבילי היית פנטזיה. 
טוב שכמעט עד הסוף הייתי נאמנה לאותה אינטואיציה נשית למודת הכאב האישי, ולא נסחפתי בזרם החזק של אובדן חושים טוטאלי וויתור עצמי כמו שבעבר הייתי רגילה. כי הינה ברגע שאמרתי תיגר, אולי סוף סוף אתה משהו אחר, אוכל לבטוח בך ולהאמין שהאישה שבי מעניינת אותך, הינה שוב הטריקה בפנים שהתייחסת אליי כמו כולם:
כפנטזיה. ככלי לסיפוק יצרים.
תודה.
הפכת אותי לעוד קצת פחות מאמינה.

אבל אופטימיות זה שמי האמצעי.
עדיין, בסופו של דבר, מאמינה.