חוזרת הביתה באוטובוס לצימר המקסים שלי בשטחים.
כן איזור שבחציו אוכלוסיית חובשי כיפה ואפילו לא מעט פינגווינים.
והקו מלא בחלקו עם פועלים ערבים שחוזרים הביתה לאחר עוד יום עבודה קשה בחום האיימים.
יצאתי מהבית בבוקר לתור אצל רופא שיניים. לא יותר. תכננתי מיד אחרי לברוח הביתה בחום המטורף הזה.
לבוש מינמלי של שמלמלה קצרצרה ומחשוף נדיב.
ויושבת לי באוטובוס, רגל על רגל, הנעל מחליקה מכף הרגל שאצבעותיה כבר מוכנות למציצה טובה.... (אוחחח הלשון שלו.... אוחחחח)
שקועה במסך הנייד ואוזניות תקועות, מסתמסת בלהט עם החתיך שלי, חיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניי,
וקולטת....
ברור שקולטת בלי מאמץ,
את המבטים הכה רעבים מהספסל המקביל אליי, שכביכול עושה את עצמו יישן.
ומתכופפות מטה, כדי לקלוט שהמבט הישן נאבק בעצמו. מיישרת את הגב, מבליטה את החזה כאילו "במקרה".
ומדמיינת את החתיך שלי בצד צופה...
והחרמנות גואה
סופרת את השעות (הלא רבות) עד שנפגש!