יש לשחרר
ויש לשחררררר
קוראת פוסטים בלי סוף בכלוב,
הרוב מדברים על פגיעות קשות.
אולי זה בעיקר בגלל שמוצאת עיניין יותר בכתיבה של נשים. אליהן הרבה יותר קל לי להתחבר מהמקום הריגשי.
ותכלס לקרוא על זיונים וסשנים בצורה טכנית של "דחפו לי אצבעות", "כוס מטפטף" ו"ואיבר גדול וטעים", מעוררים בי סלידה מהזילות, בדיוק כמו דיקפיק דוחה.
אנחנו הנשים כנראה הרבה יותר רגישות ולא כל כך מאופקות.
כנראה? בטוח! הרי כל המחקרים את זה אומרים.
פוסט של פעילה שאני אוהבת ועוקבת אחריה לאחרונה.
שוב היא כואבת
שוב היא כועסת
שוב היא משחררת
וכנראה שמחר מחרותיים
שוב אמצא אצלה את אותן הססמאות...
ואני כל כך מזדהה עם אותה חזרה.
כי במשך שנים,
טחנתי את אותם קלישאות.
אבל לא באמת למדתי לשחרר ולהרפות.
אבל לאחרונה זה סוף סוף קרה!
אומרים שאנשים מגיעים לחיים שלנו במטרה מסויימת שאולי רק בדיעבד נדע אותה.
וכך בוחרת לראות את הקשרים שמסתיימים. כי ממשהו שאמור היה לקבל פאן ריגשי זוגי לא באמת אפשר לבנות חברות נקיה ארוכת שנים.
תמיד אחד הצדדים ירגיש פגוע יותר ולא באמת יצליח לשחרר.
ועובדה לכך אצלי החברים האמיתיים הם כאלה שלא היו בינינו קשרים רומנטיים.
אולי אני מסוגלת לעשות הפרדות אבל לאותם גברים שהתאהבו בי אין את האחיזה במציאות שזה בחיים לא יתממש כבפנטזיה שלהם ושוב ושוב יצוצו כזאבים רעבים המשחרים לטרף הרגש והסקס ברגע שיריחו שוב שעוד קשר הסתיים.
וכך מעוד נפילה כואבת לשניה, לאחר שנתתי מעצמי שוב בצורה לא מבוקרת ובהחלט לא שווה, ונשארתי מרוקנת לתקופה, בעבר ארוכה ובצער רב מפעם לפעם יותר קצרה, למרות העוצמה שגבלה לעיתים בטירוף של אהבה, מסירות וחוסר רצון לוותר, יוצאת יותר ויותר גדולה, מבינה, בוגרת, מכילה ומיישמת.
בוחרת להבין מה הקשר האחרון תרם לי ולמה הגבר הגיע לחיים שלי.
אז מגבר אחד לפני הקודם, ההוא שהצליח לחדור לתוכי נפשי בצורה לא אמיתית, לקחתי את היכולת להתנצל בפני אותו אחד שפגעתי בו שוב ושוב לפני שנים בצורה נוראית.
ועכשיו מהקשר האחרון, שהיה עמוק, נקי ואמיתי בצורה מדהימה, כשניסיתי לקבל תשובות למה החליט לחתוך ונעלם, אך נתקלתי ממנו בחומות אוטומות, פניתי לאותו אחד שהיה לי אליו רגש בעוצמה כמעט זהה בעבר הרחוק, לנסות להבין איפה הטעות שעשיתי אז ושבגללה חשבתי כל השנים שהחליט עליי לוותר, והבנתי ממנו בצורה פשוטה, שזה באמת לא היה תלוי בי וזו הייתה נטו בחירה שלו.
הינה בכמה משפטים של שיחה טובה, למדתי פשוט לקבל שלא תמיד הכל בשליטה שלי.
להבין שזה לא רק תלוי בי,
ופשוט לדעת
לשחרר.
וגם לאחרון אהיה אסירת תודה בחלוף הימים.
:)
יאללה
חוזרת למירוץ
למצוא את הבא...
נראה לי שעכשיו אני באמת באמת מוכנה!
