הג'יפ מטלטל בחום של רמת הגולן. אבני הבזלת לא עושות חסד, ולא משנה כמה תשקיע בקפיתים ובולמים, הטלטול לא יפסק לעולם. אני נאנח מעייפות של אחרי חילוץ.
"אתה באמת כועס עלי? איך אפשר לכעוס עלי אני חמודה!" היא מנסה להקליל, אולי אפילו להתחנף בדרכה שלה. אבל אני כועס. לא עצבני, כועס. היא עשתה משהו שאסור בלי אישור, ובלי תירוץ. אני כועס.
בלילה באוהל אנחנו מזדיינים טוב. יש משהו בפומביות הזאת והאוהל הדקיק מדקטלון שמוציא מאיתנו זיונים ממש טובים. אחרי הגמירות אנחנו נשכבים על המזרון, מסיטים את וילון האוהל להכניס קצת אוויר קר שיצנן אותנו.
"אני רוצה שתמצאי דרך לבקש סליחה עד מחר בערב" אני אומר לה. "זאת יכולה להיות סליחה בכל דרך - בעל פה, בכתב, במעשה - לא אכפת לי".
בבית היא כתבה יפה סליחה על פתק, אבל לא מצאתי אותו. מסתבר שהוא נזרק בטעות לפח הזבל, שהיה מלא בשאריות אוכל. "אני לא מוציאה את הפתק הזה מהפח, מה יש לך? מה אתה השתגעת? אני אכין חדש".
עשר דקות של כעס, של נאום מלא פאתוס מצידה, וכמה מילים חריפות (ואחת חריפה מידי) שלי. בשוט ובמקל זה לא יעבוד הפעם. היא בהמה עקשנית לפעמים.
קמתי וחיבקתי אותה חזק. ממש חזק. לחשתי כמה מילים והלכנו לפח והיא הוציאה את הפתק בידיים חשופות, ואפילו ויתרה על סט הקללות המסורתי וחוות דעתה הקבועה על האימא שלי.
סליחה מפח הזבל. הסליחה הכי נקייה שקיבלתי ממנה.
