Lexicon Ave.

התיישבתי בנוחות על הספה, כשאני מחזיק שתי רצועות שמחוברות אליהן. שתיהן עם כיסוי עיניים כי אני טוב לב. יש גבול כמה מבוכה אפשר להפיל עליהן. אני נהנה לבחון את הגוף של כל אחת, מחפש למצוא במה הן דומות ובמה הן שונות. ההבדלים בחזה למשל, מאוד ניכרים, לעומת ההבדלים במבנה הגוף שבו הן מאוד דומות.

הן מאוד שונות בצורה שבה הן נובחות. האחת נובחת "ווף", והשנייה "האוו". וזה יפה וזה מעניין.

פתחתי את הרוכסן והוצאתי את הזין. "נעשה ככה, מי מכן שמרגישה במשיכת רצועה מתקרבת עם האף אלי, מוצאות את הזין ושמה בפה. השנייה, מתחילה לנבוח. לא יותר משלוש שניות בין נביחה לנביחה. יש?"

הן מהנהנות.

"יש?" שאלתי בטון יותר ברור.

קאנון מהם של ווף והאוו עלה לאוויר.

ברור שלכל אחת יש אינטרס להיות על הזין. זה פחות מביך לנבוח. הרי עדיף להיות על זין ובשקט מאשר לשחרר נביחה על שלוש שניות.

התחלנו. וככה עברנו בין ווף להאוו. לפעמים מהר יותר, לפעמים לאט יותר.

אבל רגע השיא היה ללא ספק ששתיהן היו משוחררות, והאוויר נחתך בנביחות עמוקות של שתיהן. ווף והאוו. האוו וווף. וככל שהתרבו הנביחות ככה התחזק הרצון לחזור לשקט שעל הזין, מה שבמעגל מושלם הגביר את הנביחות.

ומתוך התחשבות עמוקה בשכנים, משכתי בשתי הרצועות את שתיהן חזרה לשקטע המרגיע הזה.

ווף והאוו

האוו ווף.

אני מקפל עוד זוג תחתוני מחזור. יש כבר ערימה.

תוהה אם זה מה שיש לאנשים בראש כשהם קוראים או חושבים על זוגיות בדסמית. ש"השולט" מוצא את עצמו מקפל מודי בודי בשבת בערב.

אבל דימויים לחוד, ומציאות לחוד. אני זוכר שפעם פגשתי לקפה "שולט" כדי לבדוק אפשרות לשחק יחד שני הזוגות. הוא סיפר לי עד כמה השליטה בניהם עמוקה, עד כמה החיבור ואהבה חזקים. אבל הם אף פעם לא קמו יחד בבוקר. הם נפגשים פעם בשבועיים לכמה שעות.

אני בטוח שהוא לא מקפל בשבילה תחתוני מחזור. ואם היא חולה עם 39 מעלות חום אני לא בטוח שהוא זה שנסע איתה למיון, ולא ישב איתה בשלמה סיקס והתמקח עם סוכן מכוניות על שווי הטרייד לאוטו שלה.

אבל הוא גם לא חטף ממנה צעקות אחרי יום קשה בעבודה, או שהילד שלה שיגע אותה, או סתם יום נאחס שפשוט לא היה בו סנכרון של אנרגיות בדסמיות.

לאונן או לא לאונן, לגמור או לא ולצלם תמונות זה החלק הקל.

לשלוט בה אחרי שקיפלת לה תחתוני מחזור, זה החלק הקשה.

אם לפני 8 שנים, כשאבחנו אותו, הייתי יודע שהוא ילך לים עם ילדה שהוא הכיר בהופעה של טונה, ושבוע אחרי זה ילך איתה לסרט....

וכל זה באוטובוסים לבד.

אלוהים, כמה רגוע הייתי יכול להיות.

.

.

.

.

.

.

אני עדיין לא רגוע. למרות כל זאת.

הדלת של המעלית התחילה להיסגר, וראיתי זוג שמתחיל להתקרב אליה. מתוך נימוס בסיסי מיד לחצתי על כפתור הפתיחה כדי שלא יצטרכו לחכות בחניון המהביל של בית המשפט בנוף הגליל.

למעלית נכנסו שניים, לא ברור אם הם יחד. אישה מבוגרת ובחור כבן 35 -  שמן ענק, מעל 1.9, עם כובע נייקי לבן, חולצה DG צמודה, משקפי שמש וחיוך עברייני. אם לא הגורמט "חי" על הצוואר לא הייתי בטוח אם משלנו או בן דוד.

"אתה מלך אתה יא צדיק" הוא דיבר אלי במעלית. "אין מת על אנשים כמוך תודה נשמה" הוא המשיך להודות לי כל הנסיעה למפלס העליון. כשיצאנו הוא שאל אותי אם אני גם לדיון ועניתי שאני דווקא מחפש את משרד הפנים לחדש דרכון. "אהה זה פה שמאלה אח יקר" אמר בחיוך. "שיהיה בהצלחה בדיון" איחלתי לו והוא בתנועת ביטול עם היד סינן "כולם שם בני זונות".

**כעבור כשעה**

בכניסה ללובי החניון ראיתי אישה מבוגרת, עטויה בחיג'אב, מסתבכת עם מכונת התשלום. היה לה רק מזומן והמכונה לא קיבלה שטרות. עצרתי בנימוס ושאלתי אם היא צריכה עזרה והסברתי לה שיש שלט שכתוב שרק תשלום באשראי. גם עם האשראי היא הסתבכה ונסיתי לעזור לה.

תוך כדי תהליך התשלום הגיע הבחור מהדיון. "מה המכונה לא עובדת?" הוא שאל. עניתי שכן, אבל הגברת מסתבכת עם האשראי. אחרי עוד נסיון היה נראה שהאשראי של הגברת מסורב ולא עובר במכונה.

אני רק רציתי ללכת כבר הבייתה אז פשוט הצמדתי את הטלפון שלי למכונה. "זהו גברת, סעי לשלום" אמרתי לה. "לא מבינה" היא מילמלה בעברית שבורה. "שילמתי אני. הכל בסדר" הסברתי. האישה ניסתה להגיש לי שטר של 100, אבל דחיתי בנימוס "אין לי עודף, הכל טוב". הגברת מילמלה תודה ויצאה. שילמתי את הכרטיס שלי ופניתי למעלית, וראיתי שהבחור מחכה לי עם חיוך ענק.

"איזה מלך אתה שילמת עליה? יו אני לא מאמין. רגע זה אתה מקודם נכון? לא אין דברים כאלה אני אוהב אותך" הערס צחק בטוב לב. "וואללה הייתי גם משלם עליה אבל אצלי הכל בפנגו" הוא הוסיף.

"איך היה בדיון?" התעניינתי

"אהה שופטת בת זונה אבל אישרו לי פעמיים בשבוע מרכז קשר עם הילדים"

"הבנתי... טוב זה ילדים תלחם"

"מה אחי הכל לקחה לי, 300 אלף לקחה, את הילדים סתם פותחת עלי בגלל הב.מ.וו ובגלל הדירה בקומה 11"

"כן אחי... מבין זה קשוח גם אני גרוש"

"עזוב אחי סתם נטפלים... פותחים עלי בגלל העבר שלי, אבל מה רוצים ממני? 14 שנה אני כבר בלי ביתצוער מה לא מכובד?"

"מכובד אחי"

מה? לא מרשים אתכם בנאדם שכבר 14 שנה רצוף לא נכנס לבית סוהר?

הלכנו לחניון. הוא לב.מ.וו לבנה אבל לא חדשה. אני ללנד קרוזר קשישה.

אני אחכה שישה שבועות לדרכון

הוא יחכה למפגש במרכז קשר.

מקווה שיצליח להחזיק עוד 14 שנה.

זה מתחיל בערך בכיתה יא', או תחילת יב'. מעטפה ירוקה, "בלמס" בכותרת ומילים כמו מלש"ב ובקו"ם וקב"א, ומונחים שהיו בלקסיקון שלך משתנים. לא "טייס", אלא "צוות אוויר". הדילמה הגדולה בין מגמת מחשבים או פיזיקה מתגמדת מול המחשבה האם שלדג, חובלים, טייס, 669 או אולי בכלל להיות ג'ובניק חשוב במודיעין? 8200? ממר"מ אולי? 81?

פתאום בקו 74, באזור של תחנה מרכזית עולים חיילים עם תיקים גדולים, מאובקים. לחלק יש m16 ארוך, לחלק קצר, לחלק יש מטול, לחלק בכלל גלילון. אבל נראה לך שכולם עייפים. כולם נראים לך מבוגרים ממך בשנים, למרות שהם שכבה או שתיים מעליך.

הם כבר גברים. ואתה עוד נער. ואתה מסתכל על הכומתות והנשקים והתיקים ויודע שגם יומך יגיע.

בלילות אתה רץ בשדות מחוץ לעיר או על החוף הים, אבל בחול עצמו איפה שקשה - לא על קו המים הקשיח. חלק הולכים ליובל עלים, וחלק ל"אחרי!" וחלק לחוג אתלטיקה. מתחילים לפתח שרירים, מתחילים להתרגל לדבר בשקט, בטון נמוך, להיות קר רוח. אתה מוריד את הרעמה של השיער ועשה גלח.

המעמד החברתי שלך כבר מתוייג לפי תוצאות יום סיירות והגיבושים. מי הצליח להרכיב את המכונה במיון "צוות אוויר", ומי הצליח לא להקיא בסירת גומי בחובלים, ומי עבר גיבוש ואסור לו להגיד לאן.

ואז זה מגיע. לילות קרים, אדמה קשה, נשק כבד, רעש באוזניים ושעות מתות באוהל. אתה מכיר פתאום כל מיני מקומות ואנשים שלא פגשת. אתה מחפש אקשן, לומד לזיין, לומד להתחיל, לומד לנסוע רחוק לבד באוטובוס. לומד להיות "גבר".

ופתאום אתה רואה ילד מסתכל עליך באוטובוס. ונזכר שהיה לך את אותו מבט, ופתאום איש מבוגר ברחוב צועק "וואללה גם הבן שלי היה שם כל הכבוד גבר!" , ואתה מגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר במדים והמורה שלא סבלת מתנפלץ עליך בחיבוק אימהי.

בוקר אחד אתה פותח עיניים. ואין לך יותר לאן לקום. אז אתה מזמין כרטיס טיסה פתוח לשנה,מגדל שוב שיער, מזיין באנגלית ומטייל בהרים הכי גבוהים, צולל בלגונות הכי כחולות, נרשם ללימודים, מזיין בברים, מתחתן, ומפתח ציניות שובבה כלפיי הצבא. הכל נראה לך בדיעבד בדיחה, וצחוקים וחוויות ואחת לשנה אתה בוכה בכרית על מי שלא יצא לו לטייל.

ואז במשל שנים אתה חוזר עם שיער, זקן ונעלי הרים להתחרמן מבת 19 שעושה לך ריענון וכמה היא נראת לך ילדה פתאום, וכמה הסדירים נראים לך ילדים מתלהבים.

השנים עוברות.

וכבר אין לך שיער כמו פעם. וכבר אף אחד לא קורא לך. רק בשביל אולי לסדר את הזום שנתקע ואי אפשר לעלות לשיעור חשבון.

אתה מסתכל על השמות, והתמונות.

אתה כבר לא מתלהב.

אתה כבר לא ציני משועשע.

בת 19 פחות מחרמנת אותך. אבל רק פחות.

אתה עצוב כאילו זה אח שלך, כאילו זה הבן שלך.

גבר ישראלי.

אלוהים ישמור מה עובר עלינו בחיים האלה.

להתראות חברים יקרים.

תודה על שקראתם אותי במשך למעלה מחמש שנים!

מאות תגובות, אלפי לייקים במצטבר, עשרות אלפי מילים.

השארתי לכם שני פוסטים, למזכרת. את הפוסט הראשון שלי, ופוסט שמצאתי מאוד מתאים.

לעצמי השארתי מאות עמודים בפורמט WORD, גולמיים, שאולי ביום מן הימים יראו אור בדרך אחרת.

המקום הזה היה לי בית. וכמו לכל בית, גם לבית הזה יש בעל בית, עם חוקים ולקסיקון פנימיים לו - שלא מאפשרים לי להמשיך לתרום לאתר תוכן מקורי או תשלום.

אני מקווה שדברים ישתנו, לכלובי הפתרונות.

זמין לכם בערוצים הפרטיים [טלגרם / וואטסאפ] - למי שיש.

למי שלא - מוזמן לברר אצל אנשים טובים איך מגיעים אלי.

"אנו קוטעים את שאינו שלם ואומרים: 'הנה זה שלם, משום שזה מסתיים כאן."

חולית.

להתראות,

MyLexicon

כשהשתחררתי מהצבא הייתי ממש מטומטם.

זה לא מדוייק, הטמטום התחיל עוד לפני כשחשבתי מה ללמוד באוניברסיטה.

זה אפילו קצת לשקר לעצמי, כי הטמטום התחיל בתיכון, בקורס פסיכומטרי. הייתה לי אחלה עבודה בדיזינגוף סנטר ולא ממש התרכזתי בקורס שעשו לנו בביהס. הייתי, כמו מטומטם, עסוק בהכנות לקורס חובלים (טמטום בפני עצמו), ולא הלכתי לקורס ועשיתי את הבחינה וואללהבאללה סטייל.

אז כשהתחלתי לחשוב על הלימודים, המטומטם שאני, לא חשב פרקטית. חשב עם הלב. ללמוד היסטוריה של המזרח התיכון ומדע המדינה. אז אחרי הטיול מצאתי את עצמי בין בניין נפתלי לבניין גילמן.

וכמו המטומטם שהייתי, בין השיעורים הייתי הולך לשחות ובצורה מטומטמת לחלוטין בסוף היום אשכרה הייתי מגיע לספרייה לקרוא ולצלם את המאמרים, ומסכם בעצמי במקום להתחנף לחרשניות האחרות. ואת הסמינרים הייתי מגיש בזמן ולמבחנים באתי מוכן. מטומטם. לא למדתי הנדסה או מדעי המחשב, או עריכת דין או משהו שאפשר לעשות איתו משהו. סתם ברברת של מדע המדינה וטרחנות של היסטוריה.

והמטומטם שאני דמיין קריירה יפה במוסד, בשב"כ, במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה, באקדמיה וכמו שאני מצאתי עצמי מוקף בעוד מטומטמים שנבחרו למסלול מחקרי מואץ וסיימתי עם תיזה מחקרית בהצטיינות יתרה.

אוי הטמטום. הזמן שבוזבז על למצוא מקורות ראשוניים נדירים, על סופי שבוע ארוכים של שינון פעלים בפרסית ותרגום כתבות מ IRNA , כל זה ירד לטימיון כשלא נמצאתי מתאים לשום תפקיד ביטחוני מסווג.

אז מה יעשה המטומטם שאני? אז חטפתי התקפי חרדה ובין דמעה אחת לשנייה נזכרתי שהייתי ממש מטומטם בשיעורי מדעי המחשב בתיכון. ואז היה משהו כזה שקראו לו אינטרנט ואמרו שהוא יתפוס יום אחד.

אז המטומטם שאני ישב בלילות, ובסופי שבוע וכתב עוד מתודה ב #C , עוד רענון מקצועי ב html, css  ו-xml. מצאתי את המחברות והתרגילים בפקסל 7, ועשיתי הכל מחדש ב #C, רק בשביל להיזכר כמה אני מטומטם. וכדי לנסות להיות קצת פחות מטומטם, ברוב טמטומי, התחלתי להתעניין בשוק ההון ולקרוא סקירות בביזפורטל וגלובס. שיהיה מה לעשות עם מעט הכסף שחסכתי ברוב טמטומי.

ב-2008, בשיא המשבר כמו מטומטם הלכתי לראיון בחברת סטארטאפ והתקבלתי. השכר שלי היה 8000 שח, קיבלתי תן ביס עם 18 שח ליום וקרן השתלמות (!). כמה צחקתי כמו מטומטם כל הדרך הבייתה בסובארו ג'סטי שלי. כמה מטומטמים הם היו שהעסיקו מטומטם כמוני.

ב-2014, אחרי לילות לבנים של קריאת דוקומנטציה של מנוע Algo Finance Moduler כתבתי כמה קטעי קוד ועליתי על שיטה ליעול תהליך הכנת הנתונים לתחזיות אקטואריות. חברת הפניקס אימצה את השיטה שלי והבאתי לחיסכון של מליוני שקלים בשעות אדם ושיפור יכולת התחזיות האקטואריות. מטומטם. כל בר דעת היה מתפטר ומוכר את זה כפריילנס. אני נשארתי עם מחיאות כפיים, בונוס נאה ויום כיף בספא.

בתחילת 2016 עליתי על תרגילים חשבונאיים של סוכני ביטוח והבאתי לחיסכון של מאות אלפי שקלים בחודש לחברה. פוטרתי בגלל שהתעקשתי לקבל העלאה במשכורת שהובטחה לי. מטומטם.

אחרי 72 שעות כבר חתמתי במח' RnD של אחד מגופי התוכנה הגדולים בארץ בשכר גבוה ב 30%. מטומטם.

היום הדגמתי לקבוצת אנליסטים באחד מהגופים הפיננסים הכי גדולים במשק איך קיצרתי זמני עיבוד משעה ל - 35 שניות. מטומטם. משעה, ל-35 שניות. קודמי בתפקיד טען שאין מה לעשות ויש מגבלה טכנולגית. משעה, ל-35 שניות. היה שקט רועם בחדר מכמה אני מטומטם.

אבל אני אוהב ג'יפים.

וללכת לג'וג'יטסו.

ולאכול ארוחת ערב עם אנשים שאני אוהב.

יין לבן וערק.

ויש לי כביסה לקפל.

ולהכין פסטה למחר לעבודה.

והחיים שלי ממש קשים לפעמים, ולפעמים אני עייף ואין לי כוח לכלום. והילד שלי אוטיסט והבת שלי עם בעיות רגשיות ועוד מרטיבה בלילות לפעמים ואני סוחב את שניהם מכל הלב עד שהכל יהיה בסדר.

ואבא שלי כבר זקן ולא חד, ואמא שלי כבר זקנה וחרדתית.

ואני עדיין מטומטם.

נאיבי.

שבחר ללמוד מזרח תיכון ומדע המדינה כי לינה הבלונדינית שעשתה לי ביד בכיתה י"א אמרה לי שאני מיוחד וחבל לבזבז את זה על משהו משעמם כמו תכנות או הנדסה.

אני מטומטם כי אני בן של מטומטם. כשבגיל 15 רצו שאתחיל לימודי תואר ראשון, ואני רציתי לשחק כדורגל בשכונה - שבזה הייתי ממש טוב - אבא שלי, הקשוח, הנוקשה, המרובע, חסר הרגש הסתכל בפנים של דיוויד ואמר לו "הילד יעשה מה שהוא רוצה" ועד היום אני לא מאמין שאבא שלי שבדק לי שיעורים עד כיתה ט' בכזאת קלות שחרר אותי מהסיפור הזה. מטומטם.

אבל הכי מטומטם שלי?

כשהחלטתי שאני רוצה להתגרש, ולעזוב את הבית, החלטתי שאני אעשה הכל כדי לעשות את זה בטוב, ולא אלחם על כמה מאות שקלים לפה ולפה. ויתרתי מראש על המאבק, רציתי לסיים. אז אמרתי לעצמי פאק איט על הכסף, על שעות הגישור, אני רוצה להיות חופשי, אני רוצה לסיים את זה. שיחררתי על כמה מאות שקלים בחודש להרבה שנים. ככה זה מטומטמים, לא חושבים על דברים.

כזה אני, מטומטם.

שחייו הם רצף החלטות נאיביות, ומטומטמות וללא ספק שיקול הדעת שלי לוקה בחסר, כי אני, אפעס, מטומטם.

והכי מטומטם? אבל באמת הכי?

שאשכרה אכפת לי, ואני מתרגש כשמישהו קורא לי מטומטם.

הג'יפ מטלטל בחום של רמת הגולן. אבני הבזלת לא עושות חסד, ולא משנה כמה תשקיע בקפיתים ובולמים, הטלטול לא יפסק לעולם. אני נאנח מעייפות של אחרי חילוץ.

"אתה באמת כועס עלי? איך אפשר לכעוס עלי אני חמודה!" היא מנסה להקליל, אולי אפילו להתחנף בדרכה שלה. אבל אני כועס. לא עצבני, כועס. היא עשתה משהו שאסור בלי אישור, ובלי תירוץ. אני כועס.

בלילה באוהל אנחנו מזדיינים טוב. יש משהו בפומביות הזאת והאוהל הדקיק מדקטלון שמוציא מאיתנו זיונים ממש טובים. אחרי הגמירות אנחנו נשכבים על המזרון, מסיטים את וילון האוהל להכניס קצת אוויר קר שיצנן אותנו.

"אני רוצה שתמצאי דרך לבקש סליחה עד מחר בערב" אני אומר לה. "זאת יכולה להיות סליחה בכל דרך - בעל פה, בכתב, במעשה - לא אכפת לי".

בבית היא כתבה יפה סליחה על פתק, אבל לא מצאתי אותו. מסתבר שהוא נזרק בטעות לפח הזבל, שהיה מלא בשאריות אוכל. "אני לא מוציאה את הפתק הזה מהפח, מה יש לך? מה אתה השתגעת? אני אכין חדש".

עשר דקות של כעס, של נאום מלא פאתוס מצידה, וכמה מילים חריפות (ואחת חריפה מידי) שלי. בשוט ובמקל זה לא יעבוד הפעם. היא בהמה עקשנית לפעמים.

קמתי וחיבקתי אותה חזק. ממש חזק. לחשתי כמה מילים והלכנו לפח והיא הוציאה את הפתק בידיים חשופות, ואפילו ויתרה על סט הקללות המסורתי וחוות דעתה הקבועה על האימא שלי.

סליחה מפח הזבל. הסליחה הכי נקייה שקיבלתי ממנה.

אני יורד לעמידה כפופה על הברכיים ומחזיק לו את היד. הוא מתרגל נשימות כדי להירגע. אני לא יודע מי לימד אותו לעשות את זה, אבל שמתי לב שזה משהו שכבר נהיה די קבוע אצלו.

"אתה לחוץ?" אני שואל בקול הכי מרגיע שאני יכול.

"כן. קצת" הוא עונה ונושם עוד נשימה עמוקה.

אני מלטף לו את הזרוע, ומביט אחורה לבריכה, רואה את הילדים מהשיעור האחרון יוצאים. לא עברו כמה דקות, והבריכה התרוקנה. נשארנו רק אנחנו. הבריכה רק לרשותו, כמו שהבטחתי והצלחתי לקיים.

"נעבור גם את זה" הוא אומר ונושף אוויר, בטון שפתאום גורם לי לפקפק בעובדה שהוא עוד לא בן 11. הוא קם, מוריד חולצה ומתחיל ללכת לעבר המדרגות.

אני מרגיש שאין בעולם מנהל, גורו, מנהיג או פוליטיקאי שיכול לדבר על הצבת מטרות ועמידה ביעדים באותה כנות ורצינות כמו ילד אוטיסט כחול עיניים שהחליט שהקיץ זה שלו - הוא יצליח להכניס ראש למים. אם בקיץ הקודם הצליח לרכב על אופניים, הקיץ הזה הראש יהיה במים.

אני מרגיש שאין לוחם, איש צבא כזה או אחר שיכול להפגין את אותו אומץ לב שהפגין ילד בן 11 שקם כל יום למלחמה, ועכשיו ניגש להתמודד עם עוד פחד ורתיעה. ההליכה שלו לבריכה היא הדבר הכי אמיץ שראיתי בשנים האחרונות.

תכף 6 שנים מאז המכתב הרשמי שהסביר לי בשפה מקצועית כל מה שידעתי בלב.

6 שנים. אנחנו עדיין נלחמים. לא כל יום מנצחים, היום כן. היום יצאו בועות.