Lexicon Ave.

הייתה לי זריקה קבועה, בדיוק מהבלטה הבוחטת במגרש, שתמיד הייתה נכנסת לסל. זה לא היה משנה אם שיחקתי לבד, או 1על 1 עם מישהו, או משחק גדול - הבלטה שם הייתה באנקר. 

הסלים הכי הירואים שלי בשכונה היו מהפינה ההיא. הפינה הפכה אותי לכוכב. הפינה נתנה לי לחלום שאולי יום אחד אני אפתח בחמישיה של מכבי, אתם יודעים משהו? פאק איט מכבי, אני אהיה הישראלי הראשון ב NBA ! כן! ואל תבלבלו לילד בן 11 את המוח עם עובדות וגנטיקה. בפינה יכלתי לחלום ובגדול.

השנים עוברות, החלומות משתנים, מתעדכנים ויש שיגידו אפילו קצת קטנים לתוך הריאליזים. "ניצחונות קטנים", "צעד אחרי צעד" אנחנו מנסים לעבור שלבים והישגים. אין כבר בחיים את "הפינה" שתסגור לי את העניין כמו במגרש בשכונה.

אבל לפעמים, החיים כן פותחים לך פינה. ופתאום יש רגעים ששוב אפשר לחלום בגדול.

בעולם של הילדים זאת פינה בטוחה במגרש.

בעולם שלי, זה מענק חתימה של שש ספרות.

אפשר קצת לחלום.

🫠

כשאתה הורה לתינוק, כל חודש יש התרגות חדשה. חיוך, זחילה, הליכה, מילים ראשונות. שלוש השנים הראשונות הן בסימן התפתחות מהירה ומרעננת. לאחריהן, יש מדבר ארוך ומעייף של חינוך, לוגיסטיקה, ושום דבר בעצם לא קורה.

אבל אחרי המדבר פתאום קורה משהו. בוקר אחד, אף אחד לא צריך אותך. הוא מסתובב לבד בתחב"צ, קונה בעצמו בקניון, ובלי ששמת לב הוא כבר יותר גבוה ממך. פתאום הוא בגיל שיש לך כבר זכרונות צלולים וברורים מאותו גיל. לא יאמן, לפעמים זכרונות מאותה מורה בביהס.

כשהוא אובחן על הרצף, לא עניין אותי "שיחלים". ישבתי אצל הקלינאית תקשורת ואמרתי לה שהמטרה שלי זה הראיון עבודה בגיל 21. שיהיה מסוגל לתקשר, להביע, להבין. בכל מקום שאפשר היה לא לעטוף, לא עטפתי. שיחררתי לעצמאות בכל מקום שהיה אפשר. שלא יהיה נתמך, שלא יהיה נסמך. שיהיה בזכות עצמו.

הבוקר הסעתי אותו "לעבודה". בעצם בלי מרכאות. עבודה אמיתית של בני נוער לקראת הקיץ. לא נדבה, קצת עזרה בחיבור.

אנחנו מנצחים.
ילד שלי, אנחנו פאקינג מנצחים.
❤️😎

יש לי בערך 17 דקות נסיעה מהאימון חזרה הבייתה. אני מנסה לשים את remember me, את deja groove ועוד כמה טראקים שגורמים לגוף שלי לזוז ולשפתיים שלי לחייך. בין הרמזורים אני רוקד ומוחא כפיים באוטו, ואפילו - כמו שאמרו faithless - לוקח את הדרך הארוכה הבייתה כדי לזכות בעוד כמה רגעים של בריחה ואושר. הכניסה לחניון בבית יורדת עלי כמו משקולת. השקט שאחרי כיבוי המנוע מחזיר אותי למציאות.

יש לי בערך 25 דקות נסיעה מהבית לעבודה. באמצע הנסיעה יש קטע שעובר ליד שדות שנשארו פעילים במרכז הארץ, ולא מרחוק אני רואה את המטוסים בנתבג. בין הרמזורים אני בוהה בשדות ובמטוסים ולכמה שניות מצליח להרגיש תחושת זרות, כאילו אני ברכב שכור והרגע נחתתי בשדה התעופה. המחסום שמזהה אותי בכניסה לקמפוס מנחית אותי בעדינות למציאות.

יש לי בערך 20 דקות נסיעה מהעבודה ליוחננוף. הנסיעה עוברת בין מושבים ומתפתלת עד אזור התעשיה של אור יהודה. בדרך אני שומע פודקסטים שמדברים איתי על מכוניות, על היסטוריה, על הומור ואני קצת מרגיש שוב כמו הבחור הצעיר שהייתי - צמא למידע והשכלה. קצת פחות ציני מהיום. הקבצנית בכניסה לסופר מזכירה לי כמה חשובות הבחירות שלנו בחיים.

בין הרמזורים אני חולם, ונזכר ומפנטז. בין הרמזורים אני מנסה למצוא קצת הקלה ללב הכואב שלי. בין הרמזורים אני מנסה לשחזר רגעים של אושר, לאתר את הנסיוב הזה לעצבות שבלב.

בין הרמזורים אני מצליח קצת לשמור על הלב.

כדי לספר לכם שאני גם צלם לא רע

אני מקפל עוד זוג תחתוני מחזור. יש כבר ערימה.

תוהה אם זה מה שיש לאנשים בראש כשהם קוראים או חושבים על זוגיות בדסמית. ש"השולט" מוצא את עצמו מקפל מודי בודי בשבת בערב.

אבל דימויים לחוד, ומציאות לחוד. אני זוכר שפעם פגשתי לקפה "שולט" כדי לבדוק אפשרות לשחק יחד שני הזוגות. הוא סיפר לי עד כמה השליטה בניהם עמוקה, עד כמה החיבור ואהבה חזקים. אבל הם אף פעם לא קמו יחד בבוקר. הם נפגשים פעם בשבועיים לכמה שעות.

אני בטוח שהוא לא מקפל בשבילה תחתוני מחזור. ואם היא חולה עם 39 מעלות חום אני לא בטוח שהוא זה שנסע איתה למיון, ולא ישב איתה בשלמה סיקס והתמקח עם סוכן מכוניות על שווי הטרייד לאוטו שלה.

אבל הוא גם לא חטף ממנה צעקות אחרי יום קשה בעבודה, או שהילד שלה שיגע אותה, או סתם יום נאחס שפשוט לא היה בו סנכרון של אנרגיות בדסמיות.

לאונן או לא לאונן, לגמור או לא ולצלם תמונות זה החלק הקל.

לשלוט בה אחרי שקיפלת לה תחתוני מחזור, זה החלק הקשה.

אם לפני 8 שנים, כשאבחנו אותו, הייתי יודע שהוא ילך לים עם ילדה שהוא הכיר בהופעה של טונה, ושבוע אחרי זה ילך איתה לסרט....

וכל זה באוטובוסים לבד.

אלוהים, כמה רגוע הייתי יכול להיות.

.

.

.

.

.

.

אני עדיין לא רגוע. למרות כל זאת.

הדלת של המעלית התחילה להיסגר, וראיתי זוג שמתחיל להתקרב אליה. מתוך נימוס בסיסי מיד לחצתי על כפתור הפתיחה כדי שלא יצטרכו לחכות בחניון המהביל של בית המשפט בנוף הגליל.

למעלית נכנסו שניים, לא ברור אם הם יחד. אישה מבוגרת ובחור כבן 35 -  שמן ענק, מעל 1.9, עם כובע נייקי לבן, חולצה DG צמודה, משקפי שמש וחיוך עברייני. אם לא הגורמט "חי" על הצוואר לא הייתי בטוח אם משלנו או בן דוד.

"אתה מלך אתה יא צדיק" הוא דיבר אלי במעלית. "אין מת על אנשים כמוך תודה נשמה" הוא המשיך להודות לי כל הנסיעה למפלס העליון. כשיצאנו הוא שאל אותי אם אני גם לדיון ועניתי שאני דווקא מחפש את משרד הפנים לחדש דרכון. "אהה זה פה שמאלה אח יקר" אמר בחיוך. "שיהיה בהצלחה בדיון" איחלתי לו והוא בתנועת ביטול עם היד סינן "כולם שם בני זונות".

**כעבור כשעה**

בכניסה ללובי החניון ראיתי אישה מבוגרת, עטויה בחיג'אב, מסתבכת עם מכונת התשלום. היה לה רק מזומן והמכונה לא קיבלה שטרות. עצרתי בנימוס ושאלתי אם היא צריכה עזרה והסברתי לה שיש שלט שכתוב שרק תשלום באשראי. גם עם האשראי היא הסתבכה ונסיתי לעזור לה.

תוך כדי תהליך התשלום הגיע הבחור מהדיון. "מה המכונה לא עובדת?" הוא שאל. עניתי שכן, אבל הגברת מסתבכת עם האשראי. אחרי עוד נסיון היה נראה שהאשראי של הגברת מסורב ולא עובר במכונה.

אני רק רציתי ללכת כבר הבייתה אז פשוט הצמדתי את הטלפון שלי למכונה. "זהו גברת, סעי לשלום" אמרתי לה. "לא מבינה" היא מילמלה בעברית שבורה. "שילמתי אני. הכל בסדר" הסברתי. האישה ניסתה להגיש לי שטר של 100, אבל דחיתי בנימוס "אין לי עודף, הכל טוב". הגברת מילמלה תודה ויצאה. שילמתי את הכרטיס שלי ופניתי למעלית, וראיתי שהבחור מחכה לי עם חיוך ענק.

"איזה מלך אתה שילמת עליה? יו אני לא מאמין. רגע זה אתה מקודם נכון? לא אין דברים כאלה אני אוהב אותך" הערס צחק בטוב לב. "וואללה הייתי גם משלם עליה אבל אצלי הכל בפנגו" הוא הוסיף.

"איך היה בדיון?" התעניינתי

"אהה שופטת בת זונה אבל אישרו לי פעמיים בשבוע מרכז קשר עם הילדים"

"הבנתי... טוב זה ילדים תלחם"

"מה אחי הכל לקחה לי, 300 אלף לקחה, את הילדים סתם פותחת עלי בגלל הב.מ.וו ובגלל הדירה בקומה 11"

"כן אחי... מבין זה קשוח גם אני גרוש"

"עזוב אחי סתם נטפלים... פותחים עלי בגלל העבר שלי, אבל מה רוצים ממני? 14 שנה אני כבר בלי ביתצוער מה לא מכובד?"

"מכובד אחי"

מה? לא מרשים אתכם בנאדם שכבר 14 שנה רצוף לא נכנס לבית סוהר?

הלכנו לחניון. הוא לב.מ.וו לבנה אבל לא חדשה. אני ללנד קרוזר קשישה.

אני אחכה שישה שבועות לדרכון

הוא יחכה למפגש במרכז קשר.

מקווה שיצליח להחזיק עוד 14 שנה.

זה מתחיל בערך בכיתה יא', או תחילת יב'. מעטפה ירוקה, "בלמס" בכותרת ומילים כמו מלש"ב ובקו"ם וקב"א, ומונחים שהיו בלקסיקון שלך משתנים. לא "טייס", אלא "צוות אוויר". הדילמה הגדולה בין מגמת מחשבים או פיזיקה מתגמדת מול המחשבה האם שלדג, חובלים, טייס, 669 או אולי בכלל להיות ג'ובניק חשוב במודיעין? 8200? ממר"מ אולי? 81?

פתאום בקו 74, באזור של תחנה מרכזית עולים חיילים עם תיקים גדולים, מאובקים. לחלק יש m16 ארוך, לחלק קצר, לחלק יש מטול, לחלק בכלל גלילון. אבל נראה לך שכולם עייפים. כולם נראים לך מבוגרים ממך בשנים, למרות שהם שכבה או שתיים מעליך.

הם כבר גברים. ואתה עוד נער. ואתה מסתכל על הכומתות והנשקים והתיקים ויודע שגם יומך יגיע.

בלילות אתה רץ בשדות מחוץ לעיר או על החוף הים, אבל בחול עצמו איפה שקשה - לא על קו המים הקשיח. חלק הולכים ליובל עלים, וחלק ל"אחרי!" וחלק לחוג אתלטיקה. מתחילים לפתח שרירים, מתחילים להתרגל לדבר בשקט, בטון נמוך, להיות קר רוח. אתה מוריד את הרעמה של השיער ועשה גלח.

המעמד החברתי שלך כבר מתוייג לפי תוצאות יום סיירות והגיבושים. מי הצליח להרכיב את המכונה במיון "צוות אוויר", ומי הצליח לא להקיא בסירת גומי בחובלים, ומי עבר גיבוש ואסור לו להגיד לאן.

ואז זה מגיע. לילות קרים, אדמה קשה, נשק כבד, רעש באוזניים ושעות מתות באוהל. אתה מכיר פתאום כל מיני מקומות ואנשים שלא פגשת. אתה מחפש אקשן, לומד לזיין, לומד להתחיל, לומד לנסוע רחוק לבד באוטובוס. לומד להיות "גבר".

ופתאום אתה רואה ילד מסתכל עליך באוטובוס. ונזכר שהיה לך את אותו מבט, ופתאום איש מבוגר ברחוב צועק "וואללה גם הבן שלי היה שם כל הכבוד גבר!" , ואתה מגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר במדים והמורה שלא סבלת מתנפלץ עליך בחיבוק אימהי.

בוקר אחד אתה פותח עיניים. ואין לך יותר לאן לקום. אז אתה מזמין כרטיס טיסה פתוח לשנה,מגדל שוב שיער, מזיין באנגלית ומטייל בהרים הכי גבוהים, צולל בלגונות הכי כחולות, נרשם ללימודים, מזיין בברים, מתחתן, ומפתח ציניות שובבה כלפיי הצבא. הכל נראה לך בדיעבד בדיחה, וצחוקים וחוויות ואחת לשנה אתה בוכה בכרית על מי שלא יצא לו לטייל.

ואז במשל שנים אתה חוזר עם שיער, זקן ונעלי הרים להתחרמן מבת 19 שעושה לך ריענון וכמה היא נראת לך ילדה פתאום, וכמה הסדירים נראים לך ילדים מתלהבים.

השנים עוברות.

וכבר אין לך שיער כמו פעם. וכבר אף אחד לא קורא לך. רק בשביל אולי לסדר את הזום שנתקע ואי אפשר לעלות לשיעור חשבון.

אתה מסתכל על השמות, והתמונות.

אתה כבר לא מתלהב.

אתה כבר לא ציני משועשע.

בת 19 פחות מחרמנת אותך. אבל רק פחות.

אתה עצוב כאילו זה אח שלך, כאילו זה הבן שלך.

גבר ישראלי.

אלוהים ישמור מה עובר עלינו בחיים האלה.

להתראות חברים יקרים.

תודה על שקראתם אותי במשך למעלה מחמש שנים!

מאות תגובות, אלפי לייקים במצטבר, עשרות אלפי מילים.

השארתי לכם שני פוסטים, למזכרת. את הפוסט הראשון שלי, ופוסט שמצאתי מאוד מתאים.

לעצמי השארתי מאות עמודים בפורמט WORD, גולמיים, שאולי ביום מן הימים יראו אור בדרך אחרת.

המקום הזה היה לי בית. וכמו לכל בית, גם לבית הזה יש בעל בית, עם חוקים ולקסיקון פנימיים לו - שלא מאפשרים לי להמשיך לתרום לאתר תוכן מקורי או תשלום.

אני מקווה שדברים ישתנו, לכלובי הפתרונות.

זמין לכם בערוצים הפרטיים [טלגרם / וואטסאפ] - למי שיש.

למי שלא - מוזמן לברר אצל אנשים טובים איך מגיעים אלי.

"אנו קוטעים את שאינו שלם ואומרים: 'הנה זה שלם, משום שזה מסתיים כאן."

חולית.

להתראות,

MyLexicon

כשהשתחררתי מהצבא הייתי ממש מטומטם.

זה לא מדוייק, הטמטום התחיל עוד לפני כשחשבתי מה ללמוד באוניברסיטה.

זה אפילו קצת לשקר לעצמי, כי הטמטום התחיל בתיכון, בקורס פסיכומטרי. הייתה לי אחלה עבודה בדיזינגוף סנטר ולא ממש התרכזתי בקורס שעשו לנו בביהס. הייתי, כמו מטומטם, עסוק בהכנות לקורס חובלים (טמטום בפני עצמו), ולא הלכתי לקורס ועשיתי את הבחינה וואללהבאללה סטייל.

אז כשהתחלתי לחשוב על הלימודים, המטומטם שאני, לא חשב פרקטית. חשב עם הלב. ללמוד היסטוריה של המזרח התיכון ומדע המדינה. אז אחרי הטיול מצאתי את עצמי בין בניין נפתלי לבניין גילמן.

וכמו המטומטם שהייתי, בין השיעורים הייתי הולך לשחות ובצורה מטומטמת לחלוטין בסוף היום אשכרה הייתי מגיע לספרייה לקרוא ולצלם את המאמרים, ומסכם בעצמי במקום להתחנף לחרשניות האחרות. ואת הסמינרים הייתי מגיש בזמן ולמבחנים באתי מוכן. מטומטם. לא למדתי הנדסה או מדעי המחשב, או עריכת דין או משהו שאפשר לעשות איתו משהו. סתם ברברת של מדע המדינה וטרחנות של היסטוריה.

והמטומטם שאני דמיין קריירה יפה במוסד, בשב"כ, במשרד החוץ, במשרד ראש הממשלה, באקדמיה וכמו שאני מצאתי עצמי מוקף בעוד מטומטמים שנבחרו למסלול מחקרי מואץ וסיימתי עם תיזה מחקרית בהצטיינות יתרה.

אוי הטמטום. הזמן שבוזבז על למצוא מקורות ראשוניים נדירים, על סופי שבוע ארוכים של שינון פעלים בפרסית ותרגום כתבות מ IRNA , כל זה ירד לטימיון כשלא נמצאתי מתאים לשום תפקיד ביטחוני מסווג.

אז מה יעשה המטומטם שאני? אז חטפתי התקפי חרדה ובין דמעה אחת לשנייה נזכרתי שהייתי ממש מטומטם בשיעורי מדעי המחשב בתיכון. ואז היה משהו כזה שקראו לו אינטרנט ואמרו שהוא יתפוס יום אחד.

אז המטומטם שאני ישב בלילות, ובסופי שבוע וכתב עוד מתודה ב #C , עוד רענון מקצועי ב html, css  ו-xml. מצאתי את המחברות והתרגילים בפקסל 7, ועשיתי הכל מחדש ב #C, רק בשביל להיזכר כמה אני מטומטם. וכדי לנסות להיות קצת פחות מטומטם, ברוב טמטומי, התחלתי להתעניין בשוק ההון ולקרוא סקירות בביזפורטל וגלובס. שיהיה מה לעשות עם מעט הכסף שחסכתי ברוב טמטומי.

ב-2008, בשיא המשבר כמו מטומטם הלכתי לראיון בחברת סטארטאפ והתקבלתי. השכר שלי היה 8000 שח, קיבלתי תן ביס עם 18 שח ליום וקרן השתלמות (!). כמה צחקתי כמו מטומטם כל הדרך הבייתה בסובארו ג'סטי שלי. כמה מטומטמים הם היו שהעסיקו מטומטם כמוני.

ב-2014, אחרי לילות לבנים של קריאת דוקומנטציה של מנוע Algo Finance Moduler כתבתי כמה קטעי קוד ועליתי על שיטה ליעול תהליך הכנת הנתונים לתחזיות אקטואריות. חברת הפניקס אימצה את השיטה שלי והבאתי לחיסכון של מליוני שקלים בשעות אדם ושיפור יכולת התחזיות האקטואריות. מטומטם. כל בר דעת היה מתפטר ומוכר את זה כפריילנס. אני נשארתי עם מחיאות כפיים, בונוס נאה ויום כיף בספא.

בתחילת 2016 עליתי על תרגילים חשבונאיים של סוכני ביטוח והבאתי לחיסכון של מאות אלפי שקלים בחודש לחברה. פוטרתי בגלל שהתעקשתי לקבל העלאה במשכורת שהובטחה לי. מטומטם.

אחרי 72 שעות כבר חתמתי במח' RnD של אחד מגופי התוכנה הגדולים בארץ בשכר גבוה ב 30%. מטומטם.

היום הדגמתי לקבוצת אנליסטים באחד מהגופים הפיננסים הכי גדולים במשק איך קיצרתי זמני עיבוד משעה ל - 35 שניות. מטומטם. משעה, ל-35 שניות. קודמי בתפקיד טען שאין מה לעשות ויש מגבלה טכנולגית. משעה, ל-35 שניות. היה שקט רועם בחדר מכמה אני מטומטם.

אבל אני אוהב ג'יפים.

וללכת לג'וג'יטסו.

ולאכול ארוחת ערב עם אנשים שאני אוהב.

יין לבן וערק.

ויש לי כביסה לקפל.

ולהכין פסטה למחר לעבודה.

והחיים שלי ממש קשים לפעמים, ולפעמים אני עייף ואין לי כוח לכלום. והילד שלי אוטיסט והבת שלי עם בעיות רגשיות ועוד מרטיבה בלילות לפעמים ואני סוחב את שניהם מכל הלב עד שהכל יהיה בסדר.

ואבא שלי כבר זקן ולא חד, ואמא שלי כבר זקנה וחרדתית.

ואני עדיין מטומטם.

נאיבי.

שבחר ללמוד מזרח תיכון ומדע המדינה כי לינה הבלונדינית שעשתה לי ביד בכיתה י"א אמרה לי שאני מיוחד וחבל לבזבז את זה על משהו משעמם כמו תכנות או הנדסה.

אני מטומטם כי אני בן של מטומטם. כשבגיל 15 רצו שאתחיל לימודי תואר ראשון, ואני רציתי לשחק כדורגל בשכונה - שבזה הייתי ממש טוב - אבא שלי, הקשוח, הנוקשה, המרובע, חסר הרגש הסתכל בפנים של דיוויד ואמר לו "הילד יעשה מה שהוא רוצה" ועד היום אני לא מאמין שאבא שלי שבדק לי שיעורים עד כיתה ט' בכזאת קלות שחרר אותי מהסיפור הזה. מטומטם.

אבל הכי מטומטם שלי?

כשהחלטתי שאני רוצה להתגרש, ולעזוב את הבית, החלטתי שאני אעשה הכל כדי לעשות את זה בטוב, ולא אלחם על כמה מאות שקלים לפה ולפה. ויתרתי מראש על המאבק, רציתי לסיים. אז אמרתי לעצמי פאק איט על הכסף, על שעות הגישור, אני רוצה להיות חופשי, אני רוצה לסיים את זה. שיחררתי על כמה מאות שקלים בחודש להרבה שנים. ככה זה מטומטמים, לא חושבים על דברים.

כזה אני, מטומטם.

שחייו הם רצף החלטות נאיביות, ומטומטמות וללא ספק שיקול הדעת שלי לוקה בחסר, כי אני, אפעס, מטומטם.

והכי מטומטם? אבל באמת הכי?

שאשכרה אכפת לי, ואני מתרגש כשמישהו קורא לי מטומטם.