צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Lexicon Ave.

Endless tears, forever joy.
Feeling every feeling, forever more.
לפני 15 שעות. 2 ביוני 2020, 23:13

אנחנו על הספה. היא שוכבת עם הראש על הברכיים שלי. ברקע מק'נולטי ("הסמויה") שיכור על המסך.

 

"שאלת אותי למה אני לא כותב" אני אומר פתאום.

היא מרימה את עצמה. עוצרת את ההקרנה ומסתובבת אלי. מחכה למצוא פי. אני אוהב כשהיא מקשיבה - היא פשוט טובה בזה.

 

"יש לי כישרון כתיבה, ככה לפחות אומרים. אבל יש לי גם כושר ביטוי גבוה בעל פה." אני מתחיל לפרט.

 

היא מתבוננת בי. לא מגיבה.

 

"הכתיבה היא מקום לפרוק. אבל גם הדיבור. ההבעה בעל פה היא גם זרם תודעה שמקל. איתך אני יכול פשוט לדבר. לספר לך פוסט. לא צריך לכתוב כשאת לידי".

 

היא שותקת. העיניים רועדות. קצת לחות.

היא חצי מחייכת.

 

היא מחבקת אותי חזק.

"תודה לך" היא לוחשת לי באוזן.

לפני יום. 2 ביוני 2020, 0:16

"אני רוצה שהדיין יוציא עכשיו צו ושיביאו אותו הנה בניידת! די כבר! שלוש שנים הוא מורח אותי! עשרות אלפי שקלים על עורכת הדין הזאת די חאלס! יש הסכם חתום די! הוא תמיד לא מגיע שיוציאו לו כבר צו התייצבות!"

 

חדר 302. הבחורה כבר מאבדת את העצבים. שתי חברות כבר הגיעו על תקן עדות. גם אמא שלה שם. הפקיד מנסה להרגיע. להסביר.

 

הבחור שלה, לפי מה שהבנתי, שוב לא בא.

 

"אני רוצה מועד הכי מהר מחדש! די! והפעם שיוציאו צו!" היא צורחת בטלפון, כנראה על עורכת הדין שלה או מזכירות בית הדין.

 

החוקית הלשעברית ואני בוהים במתרחש.

 

"אז ביום שישי חוזר חוג השחייה של הקטנה" היא אומרת.

"וואללה, מגניב, חוזרים קצת לנורמליות" אני משיב בחיוך.

"אתה רוצה לעבוד מאצלי עד שתסתיים הפסקת החשמל אצלך?"

"הממ.. כן, רעיון טוב, תודה".

 

עוד יום בכניסה לחדר 302 .

לפני שבוע. 27 במאי 2020, 1:05

אני חושב שהייתי בן 9. וכעסתי. כעסתי מאוד. הייתי בחדר כולי פקעת של עצבים. לקחתי את תיק השק השחור של אדידס, זרקתי בתוכו את הווקמן עם קסטה של משינה כדי שיהיה לי מה לשמוע, לקחתי כמה דמויות לגו כדי שיהיה לי במה לשחק. התגנבתי לסלון ולקחתי ארבעה תפוחים שיהיו לצידה לדרך. בדרך החוצה השחלתי גם את המקל לתוך התיק, שיראה כמו חרב נינג'ה על הגב - למקרה ואצטרך להילחם בשועלים או בזאבים.

 

הלכתי לצידו האחורי של היישוב. עברתי את המבנה האפור של הגנרטור, חלפתי על פני האורווה ויצאתי מחוץ לקו של התאורה ההיקפית. הלכתי לאורך המישור עד שיפולי הואדי של נחל עישרון. שם עצרתי. הוצאתי תפוח אחד ואכלתי חצי ממנו. התיישבתי על סלע והוצאתי את הווקמן. שמעתי את "אופטיקאי מדופלם" ועצרתי. הוצאתי את איש החלל הלבן והטסתי אותו באוויר.

 

כשהתחילה הבריזה המדברית הקרירה של הערב החזרתי הכל לתיק. מחר, מחר אברח שוב אבל הפעם על אמת, חשבתי בדרך חזרה.

 

הגעתי הבייתה ופתחתי את דלת הרשת. נכנסתי לסלון והתיישבתי על הכורסה של אבא שלי. זרקתי את התיק על שולחן האוכל ושמתי מבט כועס על הפנים. "מה קרה חמוד? רבת עם נועם?" שאלה אותי אמא. "לא! לא רבתי עם נועם" צרחתי, חטפתי את התיק ורצתי לחדר. הטחתי את התיק על הריצפה ושמעתי את הווקמן נשבר. זה לא עצר אותי. תפסתי את תחנת החלל מלגו והשלכתי אותה על הקיר. מראה הניפוץ לא השקיט אותי. נשכבתי על המיטה עם הפנים בכרית וצרחתי. רקעתי ברגליים.

 

אמא שלי נכנסה. "מה? מה קרה לך?" היא שאלה בטון שנע בין בעתה לבין עצבים. "ברחתי מפה, ובכלל לא היה אכפת לך! מחר את תכיני לי עשרה! עשרה סנדוויצ'ים לדרך ואני בורח מפה לתמיד!!" צרחתי. "עכשיו תעופי לי מהחדר!!!". אמא שלי סגרה את הדלת. העפתי את כל הספרים מהספרייה. פיזרתי בחדר את הבגדים. קרעתי את הציורים שלי. בעטתי בפח. התיישבתי על המיטה, עם ברכיים מקופלות וטמנתי את הראש בין הברכיים. בכיתי. הדלת לא נפתחה. שרר שקט מקפיא בבית.

 

**

לפעמים יש גליץ' בזמן. מעבר אקראי בין מימדים. אני שט ומרחף לי בין יקומים מקבילים. אני מוצא את עצמי יושב עם ברכיים צמודות לחזה על המיטה ליד ילד כועס. הוא בוכה, מתייפח, כועס. אני יושב לידו בשקט. אין לי מה לומר לו ואין לי איך לנחם אותו. אני מבין אותו וכל כך לא מצליח לראות איך הוא רואה את העולם. לא נותר לי הרבה אלא לקום בשקט ולהחזיר את הבגדים לארון. לאחות מחדש את חלקי הלגו. לאסוף את הלכלוך ולהעמיד חזרה את הפח בפינה של החדר. את הציור נדביק בסיילוטייפ או נצייר חדש. את הווקמן כבר כנראה אי אפשר לתקן. אני חושב שיש ווקמן אדום פושטי של מעריב לנוער במגירה השלישית. אפשר בינתיים לשמוע משינה ופינק פלויד בווקמן האדום.

הילד נרדם. מחר יום חדש.

 

חארם על הווקמן.

 

 

לפני שבועיים. 15 במאי 2020, 16:43

להיות בבית במדבר. להרגיש את השקט. להנות מהמזגן ששובר את החום.

 

ויש משהו מרגיע בלראות אותה בתחתונים על הספה מולי בבית המדברי, כותבת פוסט בכלוב.

לפני 4 שבועות. 6 במאי 2020, 13:16

זה קורה לי לפעמים כשאני שוכב מעליה. בתוכה. משחיל יד סקרנית מתחת לבית השחי, ותופס אותה בשיער. מרים את הראש שלה כך שישיר מבט לשלי.

"מה אני?" אני שואל אותה בלחש.

 

אני יודע שהיו שם לפני. לפניי. כבר הצליפו בה, ירקו עליה, סטרו לה, הורידו אותה על ארבע וזיינו כל חור אפשרי בה. אני מודע לעובדה שכבר גמרו לה על הפנים, שהיא בלעה זרע של אחרים, מצצה כמו גדולה זינים בעבר, וגנחה בעונג מ"עבודה" של גברים אחרים. אני לא הראשון בכל כך הרבה מישורים. אני גם לא הראשון שהיא נשבעה לו באהבתה אלי.

 

"אתה הבעלים שלי" היא עונה בקול רועד. רוטט. מסתכלת לי יש לתוך העין.

 

אנחנו ממשיכים להזדיין לאט. לפעמים מגבירים קצב. לפעמים שוב מאיטים. יש גברים שמחפשים את הבתולה, את "החדשה מהניילון", את "היד הראשונה". לא אני. אני אוהב את הנשים שלי עם ניסיון חיים, עם הבנה מה עושה להן טוב ומה הן עושות טוב חזרה. אז כשהג'אנקית שלי גומרת כ"כ חזק, עד שאני תוהה עד כמה השכנים בבניין החדש שלי שמחים על הבידור החדש שהגיע לבניין, אני כבר לא חושב כמה גברים הגמירו אותה ככה לפניי.

 

אני חושב על זה שאני רוצה להיות האחרון. הזין האחרון שהיא תקבל.

 

 

 

 

לפני חודש. 24 באפר׳ 2020, 9:17

אני זוכר את הפעם הראשונה שהיא נכנסה בדלת.

לקח לה קצת למצוא את הדירה. היא הסתובבה ברחובות בדרום תל אביב מנסה למצוא את עצמה. בהתחלה זה קצת הוציא מה-Mood אני מוכרח לציין. במקום לחכות לה מתוח וחרמן, הפכתי לסוג של וויז להולכת רגל מבולבלת ומרוגשת. אבל בסוף, בסוף היא מצאה את הרחוב, ואת השער השחור, ואת הדלת הלבנה. שמעתי אותה נכנסת ויורדת לברכיים. קיבלתי את ההודעה שהיא שמה את כיסוי העיניים בחדר השני.

שתיתי עוד לגימה של מים, והלכתי לחדר הכניסה. נעמדתי בדלת וראיתי אותה בחושך. אומנם זאת קצת קלישאת בדס"מ - אבל בחיי זה היה מראה יפה. לראות אותה עם כיסוי עיניים, על הברכיים, מחכה, דרוכה. אני זוכר את הקפיצה הקטנה כשנגעתי בה, כשהעברתי אצבע לאורך הגב. לשחק בגוף שלה היה מהפנט. היה ערב מדהים.

 

אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה. אני זוכר גם את הפעם השנייה, והשלישית שנפגשנו. אבל אי שם בין הפעם השישית לשביעית, אני מודה שכבר התחלתי לאבד את הספירה. אני כבר לא סופר פגישות, אני כבר לא סופר פעמים.

לפני חודש. 21 באפר׳ 2020, 18:59

שיהיה לי על מה לחשוב בזמן שאני מנקה חרא של ילדים מהאסלה.

לפני חודש. 15 באפר׳ 2020, 14:39

"אבא, אני צריכה פיפי". השעה נניח 3 לפנות בוקר. אולי 2 בלילה, או שבכלל כבר 4. אין לי מושג. אני רק יודע שעדיין חשוך בבית, ורק אור עמום של נורת הלילה במסדרון צובע את הקירות באור צהוב עדין.

"אז למה את לא הולכת לעשות?" שאלתי מתוך שינה, רק העיניים מציצות מתחת לשמיכה.

"אני מפחדת מהחושך" היא ענתה.

"אבל הגעת עד אלי! ממה יש לך לפחד?!?" שאלתי בייאוש.

היא לא ענתה. רק לקחה לי את היד וגררה אותי במסדרון לשירותים.

"אתה רואה? חשוך פה מאוד!" היא ענתה.

"טוב...." נאנחתי ונשענתי על המשקוף.

היא התיישבה על האסלה, עשתה, ניגבה, הורידה מים, שטפה ידיים והלכה חזרה למיטה.

 

אבא. מאיר את החושך בשירותים מאז 2014.
מזל טוב [כמעט] ילדה אמיצה שלי. שרק תתני לי להאיר לך מקומות מפחידים גם בהמשך הדרך.

 

אבא אוהב אותך.

לפני חודש. 14 באפר׳ 2020, 20:01

יש דברים שהידיים, או יותר נכון האצבעות, זוכרות. למשל - אין לי מושג מה הקוד של האוטו במספרים. אני פשוט זוכר את תנועת האצבעות על הפאנל. לפעמים אני כבר לא בטוח מה הסיסמה שלי לחשבון הג'ימייל, לכלוב וכו' - האצבעות פשוט מרקדות על המקלדת.

 

גם להכין שקשוקה, זה כבר באצבעות. זה לא שאני מכין שקשוקה טובה. בכלל לא. סבירה ולא יותר. יש טובים ממני. אבל האצבעות פשוט יודעות מתי לכבות את האש. וכך, גם כשזיינתי את Ruby בתחת על ריצפה המטבח, וריח השקשוקה היה בדיוק נכון - שלחתי יד בטוחה, כזאת שמכירה היטב את השייש והכיריים, שמצאה בדיוק את המתג של הגז וכביתי את האש.

 

אם זה לא ידיים של מקצוען, אני לא יודע מה כן.

 

לפני חודשיים. 3 באפר׳ 2020, 10:26

רובי אהבה לבשל. ככה נראה לי בכל אופן. אני זוכר איך הייתי יושב על הספה בסלון ובוהה בתחת שלה בזמן שהיא הייתה מכינה לנו אוכל. אהבתי במיוחד את הרגעים האלה כשהיא לובשת רק תחתונים שקצת נכנסו לה לטוסיק, וחולצת טריקו פשוטה שהיא לקחה לי מהארון. מה הקטע עם זה?!.

כמו זוג חרמנים בסרט קלישאתי - אחרי כמה דקות של בהייה לא הייתי מסוגל יותר והייתי ניגש להתחכך בה מאחורה בזמן שהיא מכינה אוכל, רואה איך האצבעות שלה מנגנות על הירקות, על הסכין, על המחבת. זה תמיד נעצר לכמה רגעים במשיכת שיער, הורדה על הברכיים ולרוקן את עצמי בפה שלה. אח"כ הייתי שוב יושב על השייש חסר מעש ותועלת, ממשיך לבהות בה מכינה לנו אוכל.

 

רובי לימדה אותי להנות מארוחה טובה, לשתות יין "כמו מבוגר" בארוחת ערב. רובי הכירה לי את ההנאה מאוכל ומאיכות. בנפרד מרובי אכלתי כמו שסטודנט אוכל - לחם עם חומוס ועגבנייה, פיתה עם נקניק וכשהייתי משקיע הייתי עושה אורז ומקפיץ רצועות עוף במחבת והייתי מאושר. דרך רובי גיליתי את היין, את העובדה שאפשר להכין גם בבית רוטב לפסטה שלא מגיע מצנצנת ושהמבורגר קפוא על מחבת זה לא המבורגר.

 

בתמורה אני נתתי לרובי את הטבע, את Dr Dre. את סנופ דוג, את Deep Dish, זירו 7 ויחד היינו שרים בוב דילן ומאיר אריאל וצוחקים מסטנדאפ של אדי מרפי וג'ורג' קרלין ביו טיוב. אני נתתי לרובי את היכולת לעמוד עירומה מול המראה, על הברכיים ולראות את ה-True self שלה.

 

אני יכול לומר בזהירות שרובי זה חומר שבנה סרטים שקטפו פרסים.