אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Lexicon Ave.

Endless tears, forever joy.
Feeling every feeling, forever more.
לפני יום. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 17:07

תמיד כשאני בבית במדבר, אבא שלי דואג להזכיר לי לפתוח את ההשקייה של הגינה. הגינה המדברית לא מקבלת הרבה מים, ולכן כל פעם שמישהו נמצא בבית במדבר המשימה הראשונה שהוא צריך לעשות זה לפתוח את ההשקייה לכמה שעות. פעם היה לנו מחשב השקייה שאבא שלי קרא לו "הגמד", אבל השמש הקופחת די גמרה אותו באמצע העבודה - הגמד המסכן... פתח את ההשקייה ורק אחרי שבועיים כשהגיע אבא שלי לבית גילה שהגמד החזיר את נשמתו לבורא ולנו זה עלה מעל 2000 ש"ח למקורות. מאז אבא שלי לא סומך על שום גמד.

 

ברז ההשקייה המרכזי נמצא מתחת לחלון המטבח בחלק הישן של הבית. פעם, לפני הרבה שנים, מעל 30 שנה, סער ואני שיחקנו ברובטריקים ליד צינור ההשקייה. לא שיחקנו יחד, אלא שיחקנו אחד ליד השני - כל אחד עם הרובטריקים שלו. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אבל אני זוכר שאני העפתי חול ואבנים כחלק מהמשחק, וסער כנראה פירש את זה כאילו אני זורק עליו אבנים וחול. אני זוכר את סער קם, מרים אבן בהפגנתיות ומטיח את האבן בפנים שלי. בדיוק על האף. ירד לי דם וכמה שבועות הייתה לי צלקת גדולה על האף.

 

כל פעם שאני הולך לפתוח את ההשקייה, יש לי גירוד קטן על האף.

 

סער, אגב, היום מאובחן כמבוגר בעל מוגבלות מנטאלית וקוגניטיבית. יעני מפגר.

 

לפני יומיים. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 15:25

אנחנו יכולים לגעת בזה, אבל לא יכולים להחזיק בזה.

אנחנו יכולים להכיל את זה, אבל לעולם לא נשלוט בזה.

אנחנו יכולים לדחוף את זה, אבל את הכיוון אנחנו לא בוחרים.

 

זה העקצוץ הזה. זה הגירוד. זאת האש שצורבת אותנו מבפנים. לפעמים זה יופיע בגיל 22, לפעמים בגיל 32. פאק, יש אנשים שנשבעים שזה היה שם תמיד, כבר בילדות.

 

אנחנו נטפל בילדים שלנו, נעבוד בעבודות שלנו ונבלה עם החברים שלנו. אבל זה תמיד שם. אנחנו נלך ברחוב עם הזמזום הזה בלב, ועם הדגדוג הזה בין הרגליים. גם כשלעיתים נראה שהצלחנו להדחיק, שהצלחנו לברוח, שנגמלנו... הזמזום האכזרי הזה לא נותן לנו מנוח. אנחנו נשלטים שח המחשבות שלנו.

 

נסתובב בין שאר האנשים ולא נפסיק לתהות... למה אנחנו? האם גם הם? האם עוד מישהו סביבי מרגיש את הזמזום הזה? ומי שישמע אותנו יחשוב שאנחנו לא בסדר, חלק יקצינו וישלחו אותנו לטיפול, יגחכו... יהיו כאלה שיכילו והאמיצים גם יתמודדו איתנו. אבל רק, רק מי ששומע את הזמזום הזה יבין. יש הרבה אנשים שדווקא ירצו להיות כמונו... מצחיקים... ינסו לדבר, להתנהג... אבל הם לא אנחנו.

 

 

אנחנו, הג'אנקים.

 

תמיד נחזור לעוד מנה.

 

לפני 3 ימים. שני, 15 ביולי 2019, בשעה 16:32

נכנסו יחד לחדר הזוגי באכסנייה של שושי ורמי. לא ראינו אחד את השנייה שבועיים, ולפני זה הכרנו בסה"כ 3 ימים. אבל בתרמילאות, לרומנטיקה יש קצב אחר - שלושה ימים על הפסגות במילפורד סאונדס כנראה שקולות לחודש ארוך של דייטים בעולם הרגיל. הנה אנחנו שם, על המיטה הזוגית הזולה, סוף סוף לבד, רק אנחנו.

 

היא הורידה לי את החולצה, התמרכזה לכיוון המפשעה, פתחה את הרוכסן, הוציאה אותו מהתחתונים לתוך היד הקטנה שלה, ונישקה ברכות את הקצה. "Please don't make fun of my Lex" היא מילמלה מתוך המבטא הבריטי הביישני המהפנט שלה. אני הינהנתי בשקט, היא עצמה עיניים ולקחה אותו לפה... ואני רק חשבתי מי היו שם לפניי שגרם לה להגיד את זה...

 

"I'ma 'bout to cum" מילמלתי בשקט... היא הסתכלה עלי בעיניים, נתנה מין הינהון קטן עם הזין שלי בפה שלה, ועצמה שוב עיניים. גמרתי. ראיתי אותה קופאת. עוצרת נשימה, העיניים קצת מכווצות, ואת תנועת הבליעה של הגרון. היא הוציאה בשקט את הזין. נשקה לו עוד כמה פעמים, והתחילה לעלות חזרה והניחה את הראש על החזה שלי לליטוף.

 

"Most boys just go... thank you", היא לחשה. שתקנו ונהנו מהרחשים באכסנייה.

"I guess you are not a boy Lex, You are a man". אמרה ונישקה את החזה שלי ונרדמה.

 

 

לפני 6 ימים. שישי, 12 ביולי 2019, בשעה 10:15

לפעמים, כשהחוקית לא שמה לב, אני מתגנב למיטה של הקטנה בלילה ולוחש לה באוזן "נסיכה עצבנית... נסיכה עצבנית.... נסיכה עצבנית" ככה שוב ושוב.

 

אני עושה את זה מתוך אמונה שעוד כ 15 שנה אני אזהה את הכינוי פה ואדע להיזהר.

לפני שבוע. חמישי, 11 ביולי 2019, בשעה 17:45

ריקיוויק, איסלנד.

 

יריב ואני מתפננים במים הוולקניים בלגונה הכחולה, ורואים בחורה צעירה בבקיני, עם פלסטר על הכתף.

 

"אתה רואה את הפלסטר על הבחורה?"

"כן...."

"זה לא פלסטר אחי, זאת מדבקה שמפרישה הורמונים או משהו וזה אמצעי למניעת הריון"

"וואללה!"

"אבל אתה יודע מה עוד זה אומר?"

"לא, מה?"

"שהיא מזדיינת (:"

"(:"

 

 

לפני שבוע. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 20:29

שנתיים.

מחר אתה בן שנתיים.  אני זוכר את הערב מול המסך השחור.

האמת, לא הייתי אופטימי לגביך. מה כבר זכרתי מהכלוב? מה כבר ראיתי בבלוגים בכלוב?

ומי בכלל ירצה לקרוא את מה שיש לך להגיד? מי בכלל תיכנן להגיד את מה שיש על הלב?

אז הלכנו בעיקר על זיכרונות, וקצת דאחקות, ורשימות מנטאליות.

 

אני זוכר כשהגענו יחד ל-5 לייקים. זוכר כמה היינו מאושרים? איך הלכנו לעבודה בהרגשה טובה כזו, שמישהו קורא אותנו, והיה מספיק מרוצה מהתוכן בשביל שיטרח לסמן "אהבתי"? אתה זוכר כשהגיעה האדומה הראשונה, מבחורה? עזוב את האדומות של עבדי הניקיון, הרי ברור שזה לא אנחנו. אבל לקבל אדומה מאישה בכלוב? זה לא היה בתכנון.

 

אתה זוכר גם את הדילמה שהייתה כשפתחנו את הפרופיל? לציין נשוי / לא נשוי? הרי למה לשקר, זה יתגלה בסוף. אבל אולי לא לשקר, אלא להסתיר עד שהנושא עולה? אני שמח שיחד עם ההחלטה להיות כנה עם עצמי ועם החוקית, כתבנו ישר את האמת. ועדכנו את האמת יחד עם האמת שמעבר למסך, מנשוי לנשוי בזוגיות מאפשרת. זוכר את החברה הטובה שהייתה שם ברקע לעזור ולסדר את המחשבות בתהליך? למדנו מה זה להיות אתה בכל האומץ, למדנו את זה יחד. מדהים גם לראות איך הכתיבה התפתחה בעקבות השינויים שחלו בזוגיות.

 

זוכר שהיינו בטוחים שגם אחרי הזוגיות הפתוחה אין סיכוי להכיר פה מישהי? הרי אנחנו מכוערים, לא גבוהים, קצת מקריחים... ואם כבר נכיר מישהי, זה בגלל שכולן פה מכוערות, שמנות ומיואשות אז תרגיע - זה לא אתה שרוצים אותו, זה הן שמתפשרות. ואתה בכלל נשוי, אז מי בכלל תדבר איתך? אתה זוכר שקיבלנו את התמונה הראשונה ממישהי? נימפה יפיפייה, חייכנית. ואיזה שכל היה לה הא? בת זונה הייתה משתיקה אותנו... לא מה שחשבנו שנמצא פה. אתה זוכר שאמרו לנו שאנחנו יפים? כמה שנים לא אמרו לנו את זה? זה בכלל משנה? הרי אנחנו עדיין לא מאמינים לשיט הזה.

 

אבל אתה זוכר מה הכי "הרגיע" אותנו? שפה, לא שופטים אותנו. אנחנו יכולים להיות רגועים. כולם שבורים פה. כולם הגיעו לפה כי חסר משהו, כי צריך להרגיע משהו בלב או בגוף. כמה כיף היה להבין שאנחנו לא "מיוחדים" הא? שיש פה אנשים עם תארים, עם עבודות בכירות, שיש פה אנשים מוצלחים בתחומם, שיש פה אנשים שאפשר ללמוד מהם כ"כ הרבה גם בלי קשר לבדס"מ. כן... זה לא מה זכרתי פה עם דמות אחרת... אבל אולי גם אני עברתי שינויים והפעם הגעתי לפה מוכן יותר.

 

ואללה לקס... מה אני אגיד לך? תודה רבה. אתה עוזר לי לספר את החיים שלי, ולהסתכל עליהם בזוית אחרת.

בזכותך הפכתי לאדם רגוע יותר, שלם יותר. בזכותך היה לי שקט בעבודה שאפשר לי את הפריצה המקצועית הגדולה בקריירה. בזכותך יכלתי להתמודד עם ילד מיוחד, וילדה משוגעת. בזכותך עדיין יש לי משפחה מתפקדת ומעגל חברתי יציב ומגן. זרקתי עליך כל כך הרבה שיט בשנתיים האחרונות - גוף ונפש, אבל פאק יו מן... שום דבר לא שבר אותך. ברור, אתה יודע ג'וג'יטסו.

 

 

In you the song which rights my wrongs
In you the fullness of living
The power to begin again
From right now
In you

 

We Come One

לפני שבוע. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 13:44

יש בעיה עם ילדים שקיבלו חינוך טוב. תסמונת "האביר הצודק".

אלה ילדים שקיבלו מונחים מאוד ברורים של מה "נכון", מה "צודק". לימדו אותם להתייחס יפה לכל הילדים בכיתה. לימדו אותם להיות מנומסים ולכבד סמכות. לימדו אותם שצריך לתת מקום גם לשונה, גם לאחר. גם דפקו להם את הראש שכולם "שווים". הסבירו להם שגם על "השתתפות" אפשר וצריך לתת פרס.

האמת, כיף להיות בסביבת הילדים הטובים האלה. הם אדיבים, נבונים, נאמנים, כנים ורגישים. הם לא ידרסו אף אחד, וגם כשהם עומדים על שלהם - זה נעשה בצורה אצילית. הילדים הטובים באמת מצליחים בחיים - יש להם מעגל חברתי שמורכב מילדים טובים אחרים וביחד נוצרת רשת חברתית מאוד תומכת, יש להם עבודות טובות והם מקבלים הרבה הערכה בעבודה כי הם באמת עושים "מה שנכון" בעבודה. הם בד"כ לא מתקדמים לתפקידי ניהול כי הם אנשי מקצוע מעולים, אבל חסרי יכולת לזהות הזדמנויות "פוליטיות". הם מספרי 2 נצחיים וקלאסיים. וזה לא רע בהכרח, ממש לא. והילדים הטובים הרבה פעמים מתחתנים עם ילדות טובות - שעושות מה שנכון, ומה שצודק, ומה ששיוויוני ומה שהוגן.

 

אבל יש בעיה. הילדים הטובים מרחמים. הילדים הטובים רוצים לרצות, הם רוצים שיהיה "צודק", ו"סוף טוב". ככה מגיעות להן כל הפצועות, המסכנות, החולות, הבעייתיות אל הילדים הטובים. והילדים הטובים, במקום לברוח מהצרות... לא, הם יעשו את "המעשה הנכון". הם ינסו לתקן את מה ששבור, ינסו להכיל את כל מה שבעייתי, ויוותרו על האושר שלהם בשביל "התמודדות אמיצה". הם יספרו לעצמם כמה הם אציליים, וכמה הם נותנים מעצמם. "להכיל" קוראים לזה בעברית בפוסט מודרנית.

 

אז ילדים... תהיו טובים, אל תהיו "ילדים טובים". אל תקחו על עצמכם משהו שאתם לא רוצים. להיות טוב, לפעמים משמעו לאכזב ולפגוע במישהו.

יש?

F.L.Y

First, Love Yourself.

 

 

לפני שבוע. שני, 8 ביולי 2019, בשעה 11:28

בערך ב-:02:30 התעוררתי מהצפצופים של ההודעות. ענבל שלחה איזה 10 הודעות היסטריות שהיא רוצה לפגוש אותי, לפחות עוד פעם אחת. כתבתי לה שנדבר מחר בבוקר ושתיתן לי לישון, כי אני לא מעוניין. "אני ליד הדלת, בבקשה תפתח לי" היא כתבה. התיישבתי במיטה, והסטתי את הוילון. היא באמת עמדה מחוץ לדלת. נשענת עליה עם המצח, ובוהה בטלפון. התכווץ לי הלב.

פתחתי את הדלת, השתהייתי עוד שנייה או שתיים, ואז הסתובבתי ורציתי ללכת לכיוון הסלון. הבנתי שענבל לא הולכת אחרי. היא סגרה את הדלת, ירדה על הברכיים והתחילה להתפשט. "לא... ענבל, לא. מספיק עם זה". ענבל כבר הייתה בלי חלק עליון. ראיתי שמתחת לחזה השחום שלה התווסף עוד קעקוע. "ענבל, אנחנו כבר לא שם, תתלבשי" אמרתי לה. "אני לא יכולה, אני לא יכולה אחרת לידך". 

ענבל אף פעם לא הייתה הטעם הקלאסי שלי. שחומה, שדופה על גבול הירואין שיק, חזה גדול, שיער שחור וגוף שהיה קנבס להרבה מקעקעים. ענבל עישנה, שתתה, עשתה סמים ובעיקר הזדיינה עם גברים רעים. היינו ממש חיבור לא הגיוני. חנון וזונה טובת לב אבודה. לא פלא שהיא רצתה להיות נשלטת שלי, לא פלא שהיא הייתה כל מה שאני אמרתי לה להיות. היא חיפשה יציבות בחיים, ואני מבין למה היא חשבה שהיא תמצא אותה אצלי. היא רק שכחה שאני הייתי בקושי בן 24, והיא כבר קצת אחרי 30. תיק גדול מידי לילד בן 24 שנקרע בין הצורך לחיות את החיים שלו, לבין להיות "האביר הצודק". פאק על החיים שלי.

היה לנו שעון חול, לענבל ולי. אני הייתי אמור להתחיל ללמוד באוניברסיטה, והיא כבר הייתה עם כרטיס להודו ונפאל - ככה שלכאורה לא הייתי מודאג. אני עוד זוכר את הלילה האחרון שלנו יחד לפני שהיא טסה [עכברי הבלוג ימצאו את הפוסט]. כשהיא חזרה, וניסתה ליצור קשר, אני סירבתי בנימוס, פעם אחר פעם. רציתי חיים אחרים, נורמלים. לא רציתי את החיים האלה בשוליים ולא רציתי יותר את ענבל. 

"תגיד לי שאתה לא מת לזיין אותי! תגיד לי! תגיד לי שאתה לא אוהב אותי ואני הולכת מפה לתמיד" היא חצי צעקה חצי בכתה. נאנחתי. "ענבל, אני לא אוהב אותך. בבקשה תלכי". ענבל קרסה עם המצח לריצפה. הריצפה שהיא כ"כ הכירה והרגישה בטוחה עליה. לקח דקה או שתיים והיא התיישרה חזרה. לבשה את החולצה. ויצאה מהדירה בלי לומר מילה. אני צנחתי על המיטה, וכתבתי לחבר שהוא כמו אח שבבקשה יהיה ער ויגיע לדירה עם בירות. שתינו עד 5 לפנות בוקר.

 

אחרי חודשיים בערך קיבלתי SMS ממנה. "תודה שלא היית מניאק איתי, אוהבת, ענבל". לא עניתי ל-SMS.

 

קצת אחרי הלילה ההוא התחלתי את הלימודים. מה קרה משם - אתם כבר קצת יודעים.

 

לפעמים אני תוהה מה נסגר איתה. אם היא חזרה בתשובה, עם שביס ושכבות שמכסים את הקעקועים, מגדלת 4 ילדים באיזה קרוואן, או שעדיין אמא שלה בלילות גוררת אותה מאיזה תעלה ליד כביש 44.

 

 

 

לפני שבוע. שבת, 6 ביולי 2019, בשעה 00:47

"נשבעת לך, אני פותחת בלוג באתר הזה שלכם, וכל יום אעשה לך פאדיחות".

 

Fuck my life.




דווחי על תוכן לא הולם