צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Lexicon Ave.

Endless tears, forever joy.
Feeling every feeling, forever more.
לפני 19 שעות. ראשון, 15 בספטמבר 2019, בשעה 17:27

פעם, באיזה טיול באזור הרי אילת התבלבלתי באיזו צומת שבילים. פיספסתי פנייה קלה שמאלה. אחרי משהו כמו 5-6 ק"מ עצרתי את השיירה וסובבתי את כולם לאחור. "מצטער חברים, קורה... לפעמים יש טעויות, סליחה" אמרתי להם בקשר והייתי די לחוץ שהאנשים מתבאסים.

"לקס, מבחינתי היית יכול להגיד שה-U TURN הוא חלק מהטיול ובחיים לא הייתי שמה לב" אמרה לי אחת הנהגות בשיירה בקול מחייך.

"אני נוסע אחריך גם בטעויות, הכל בסדר" אמר לי הילד המנטאלי ברכב שמאחורי.

 

זה ממלא אותי. לדעת שהולכים אחריי כי רוצים, בלי לצפות לאיזה "שירות" מסויים [ע"ע תיזת "ספקי השירות" של שולץ] ולא מתרגשים גם אם לפעמים יש גליצ'ים.

פעם הייתי מדריך טיולי ג'יפים דרך חברות מסחריות. זה הרס לי את ההנאה. ההרגשה שמאחורי בשיירה שילמו כסף, ומצפים למדריך שיקח אותם מ-א' ל-ב' בלי דאגות, לא איפשרה לי להנאות מהדרך. הרגשה של בייביסיטר. היום אני פשוט לוקח איתי את מי שרוצה לטייל - אני במילא בשבילים, אז למה לא לחלוק את הדרך עם עוד אנשים טובים?

 

אז מה אני מחפש בנשלטת, היא שאלה אותי פעם.

שפשוט תיכנס לזרם, לשבילים, לשיירה. שתכנס בחיוך, בלי לתהות יותר מידי לאן נגיע. תשאירי את זה לי. רק תסמני מידי פעם שאת נהנת מהדרך.

 

עוד מעט יום הולדת.

קצת קשה להיות שמח, אבל אני בדרך לשם.

לפני 3 ימים. שישי, 13 בספטמבר 2019, בשעה 11:11

שישי בבוקר. הילדים בבית. היו חולים.

אנחנו מנסים להרגיע את המצב.

אני במטבח עם קפה, רואה את החוקית על הריצפה בסלון מכינה ברכות שנה טובה עם הקטנה. הגדול על הספה רואה איירון מן 3.

 

כמעט פסטורליה, ואני יודע מה חסר לי בתמונה המנטאלית.

 

חסרה לי (ה)כלבה.

לפני 4 ימים. רביעי, 11 בספטמבר 2019, בשעה 16:53

אז העובדת שנמצאת בחל"ד, זאת עם הטוסיק החמוד והמבט הפלרטטני הגיעה היום לביקור עם הנולד שזה עתה נולד.

נכנסה למשרד שלי להגיד שלום ונתנה לי חיבוק כזה קרוב, כזה שמרגישים את הציצי נמעך ואת ההצמדה הזאת של הסנטר על הכתף.

 

כמעט ידעתי שזהו זה, שהיא כנראה בכלוב ומזהה אותי או שסתם הבינה סוף סוף שאני אהיה הדום שלה גם מעבר לשעות העבודה. שהנה עוד רגע היא משאירה את הבייבי אצל המתכנתת החרדית ואנחנו נעשה קוויקי אנאלי בשירותי הנהלה בקומה 5.

 

אבל 2 דקות אח"כ ראיתי שגיל קיבל את אותו חיבוק פלוס נשיקה על הלחי.

 

אני אפטר את גיל אחרי החגים.

 

 

לפני 5 ימים. שלישי, 10 בספטמבר 2019, בשעה 21:32

* זה לא פוסט של לקסיקון. זה פוסט שלי כי זה או זה או כדור בראש *

 

שוב בחצר של ההורים.

שוב קפה שחור עם אבא.

שוב ערב שנהרס.

זה יהיה לילה מחוץ לבית.

 

הפעם אין לי חשק לדבר איתו. גם לא על ביבי והבחירות. פשוט תשתוק אבא. תעשן עוד אחת ובוא נעשה מה שגברים עושים הכי טוב - בוא נשתוק אחד ליד השני.

 

לפני שנתיים ומשהו, בסיטואציה דומה הוא אמר לי שהוא התחיל לקחת ציפרלקס. שנמאס לו מהמלחמות בראש, מהקרבות עם המנהל ועם הועד המקומי, שנמאס לו כבר להילחם. אז הוא הלך לדר' וולף שמלווה אותנו כבר מעל 20 שנה ולקח מרשם לציפרלקס. אמא שלי צחקה ואמרה שלפחות הפעם זה במרשם. מסתבר כשהם היו סטונדטים אי שם בשנות ה 70 אבא שלי עשה ניסיונות עם ודקה וואליום כדי לתפוס ראש.

 

הוא הציע לי לנסות לעשות אותו דבר. ויתרתי.

אני לא מזלזל ב ssri. ממש לא. בדיוק היום סומוד (אושיית פייסבוק דרוזית) פרסם כמה זה הציל אותו והוא מצטער על הזמן שאבד במלחמה הפנימית והחשש מהכדורים.

 

אבא נכנס חזרה פנימה. חם ולח מידי בשבילו. אמא אל תצאי במקומו תעשי לי טובה. תנו לי לשבת לבד קצת בחצר עד שאתעייף.

 

יש הרבה אהבה סביבי. שתי קבוצות ג'יפים נותנות לי אהבה ופרגון ומקום להיות אישטח שאני. יש שלושה חבר'ה שרק מחכים להודעה ממני מתי יורדים לצלילה באילת, בעבודה יש לי צוות שהולך אחרי מקצועית וחברתית. אפילו באתר נישתי של סוטים אני מקבל אהדה ומילים טובות על הבלוג שלי.

 

אז למה הלב שלי צורח Run deep Run wild?

 

אולי כי הפסקתי לקבל את האהבה שאני צריך בבית? אם צריך ssri , מיינדפולנס וסשן פגישות אצל פסיכולוג כדי לאהוב אותי, אולי זאת כבר לא אהבה? אם החוקית צריכה כזו מעטפת מקצועית כדי להתמודד איתי, אולי אני הבעיה. אולי אני באמת Run deep Run wild .

 

כן. Fuck my life וסליחה מקהל הקוראים.

לכו לרוגו. שם השיט מצחיק ומגניב.

 

This is where I heal my heart

לפני 6 ימים. שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 18:35

אפטר שוק.

גברים ונשים מגיבים אחרת לאפטר שוק.

 

נשים עומדות מול הזעזוע ומתפרקות. לרסיסים. חלקים פזורים לכל עבר, ומוצאים עצמם בכל מקום שגלי ההדף נשאו אותם עימם. אבל נשים לא נגמרות מהאפטר שוק. אם נלחץ play לציר הזמן וניתן לו להתחיל להתקדם אנחנו נראה, כמו שרואים בסרטי מדע בדיוני, איך החלקים מתחילים לנוע חזרה זה אל זה. לאט לאט ובשקט מופתי הרסיסים מתאחדים חזרה. צורה חדשה-ישנה נוצרת. לעיתים טובה יותר, לפעמים לא. קשה לדעת. אבל החלקים מתחברים חזרה. אפטר שוק הוא שלב קריטי בבנייה של אישה. אסור להפריע ואסור להתערב בתהליך החיבור מחדש, שכן - כל משב רוח קל שבקלים יפרק מחדש את החלקים.

 

לכאורה, גברים לא מושפעים מאפטר שוק. בעין בלתי מזויינת נראה שגלי ההדף פשוט עוברים דרכם. המבנה נשאר יציב, חזק כפי שהיה לפני השוק. אבל בפועל, האפטר שוק יוצר סדק, חריץ קטן במבנה. עכשיו נלחץ play וניתן לציר הזמן, ולגבר, להתחיל להתקדם. בעוד ציר הזמן הוא המרפא לאישה, ציר הזמן הוא האוייב של הגבר. הוא נע לאורך הציר עם דליפה שהופכת אותו לחלול, לריק מבפנים. המבנה עומד, אבל מתרוקן. בניגוד לאישה, חייבים לטפל באפטר שוק של גבר כמה שיותר מהר. לסתום את הסדק, לעצור את הדליפה לפני שיאבד יותר מידי.

 

אני באפטר שוק, ושעון החול התהפך עלי. אני מדמם את האושר שצברתי בשנתיים וחצי האחרונות. מישהו לחץ play ועכשיו זה המילים שלי נגד הזמן.

 

אני לא מפסיד.

בואו נראה מה אתם שווים.

לפני שבוע. שני, 9 בספטמבר 2019, בשעה 11:06

- היי

- היי

- אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך, אשמח להכיר

- אוקיי...

- בא לך לספר לי משהו? הכי רגיל כזה... ככה אני מאמינה שצריך להכיר... סתם על היום שלך

- אוקיי... אז החוקית היום סיפרה לי ש...

- שנייה. יו סורי שאני קוטעת אותך , אני יודעת שאתה נשוי בזוגיות פתוחה וממש לא מפריע לי, אבל גם מעדיפה לא לשמוע על דברים שקשורים אליה.

- אוקיי.... אמממ... הגדול היום חזר מהלימודים ו...

- יו סורי... מה זה לא בא לי שיחות הורים... אתה מבין? זה כל כך לא אני עדיין...

- כן, אני מבין. זה בסדר.

- יו אני מה זה מצטערת, אני מתה להכיר אותך חחח

- אולי תספרי לי את משהו "רגיל" כזה?

- אממ... אוקיי... יו! החתול שלי תפס ג'וק מה זה ענק, ואני כזה צרחתי וניגש השכן שלי ושואל תגידי את בסדר ואני כזה כולי עוד רועדת יו איזה פאדיחה הא?

- וואללה... כן...

- חחח מצחיק הא?

- טוב תשמעי, זה לא מתאים כל כך... שיהיה בהצלחה, אני גם לא בדיוק מחפש שום דבר כרגע אז חבל על האנרגיות.

- אני מבינה שאתה דפוק כמו כל הגברים פה הא? באסה. מבאס לגלות שגם אתה משעמם כמו כולם פה.

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 25 באוגוסט 2019, בשעה 22:53

אבא שלי גדל בשכונה, ואני גדלתי על הסיפורים של השכונה - על המלחמות שהם היו מארגנים נגד הילדים מהרחוב ליד, על ההתקפה שהם ארגנו על הבית של יוסי, על הפצצות שהורכבו מאבק שריפה שגורד מגפרורים ועל הפעם ההיא שהם חישמלו את הידית של גברת טוכנר, ודפקו בדלת.

אני גם זוכר את הסיפור שחיים הרשקו רימה בכדורגל במגרש החול. לפי הסיפור, שאומת ע"י אחד השכנים, אבא שלי החליט ללמד אותו לקח. אבא שלי חזר למגרש עם שני בלוקים שהוא מצא באתר הבנייה ליד המגרש ודפק אותם ברגליים של חיים הרשקו ושבר לו את שתי הרגליים. אלה היו סיפורי השכונה שגדלתי עליהם.

 

כשהייתי בן 10 בערך, היה ילד שמן מכיתה ח' שהיה מציק לי בהסעות לבית הספר האזורי. היה מקניט אותי, דוחף, מאיים, מחקה אותי. אני זוכר שממש פחדתי בהסעות. אמא שלי ניסתה כמה פעמים לדבר עם אימו של אותו ילד וזה לא ממש עזר. צוהריים אחד היינו בבריכה, וגם השמן היה שם - הציק לי והרביץ לי בתור למגלשה הגדולה. חזרתי למדשאה עם דמעות בעיניים. אבא שלי סינן  "זה נגמר עכשיו", וסימן לנתן הגדול שיבוא איתו. לאבא שלי היה דם בעיניים. הם חיכו לשמן בדיוק בקצה של המגלשה. אני זוכר איך נתן ואבא שלי פשוט שלפו אותו מהמגלשה, רגע לפני שהוא הגיע למים. אני לא יודע אם זה הזיכרון שלי, או אם זה באמת מה שהיה - אבל אני יכול להישבע שאבא שלי תפס את השמן בצוואר והרים אותו עד שהיה באוויר, וראיתי איך נתן הגדול מניח את האצבע שלו בין העינים של השמן.

 

הוא לא הציק לי יותר בחיים.

ואני ידעתי שאבא שלי תמיד ישמור עלי.

 

 

אפילוג.

אבא שלי כבר איש מבוגר. יש לו כרס גדולה של גבורות, והוא נאנח כשהוא עובר מעמידה לישיבה.

אך למרות זאת, כשהוא הולך עם הנכדים לגן שעשועים, אני עדיין מרגיש שהם יותר בטוחים מאשר איתי.

 

 

[אלה היו כל הצבעים כולם. שלושה דורות של הגברים במשפחה. כחול, צהוב, אדום].

 

לפני 3 שבועות. שבת, 24 באוגוסט 2019, בשעה 22:16

צומת שיזפון. קצת לפני הפונדק של נאות סמדר, בדיוק בסיבוב מכיוון צפון לצומת יש מאגר מים של מקורות. בדיוק שם. זאת הנקודה שאני מתחיל להרגיש בבית. אני גם יודע למה זאת הנקודה ההיא שמסמנת לי שהגעתי הבייתה. זה בגלל אמא שלי.

כשהיינו חוזרים מתל אביב למדבר, זאת הייתה הנקודה שאמא שלי הייתה משחררת את חגורת הבטיחות. כששאלתי אותה למה, היא ענתה שמפה כבר אין שוטרים,  אנחנו כבר בבית. אל תשפטו. היגיון של תחילת שנות ה-90. חגורות בטיחות מאחורה בכלל לא היו בכל הרכבים. תקופה אחרת.

כל פעם כשאני חוזר לבית במדבר, זאת הנקודה שלי להרגיש בבית. "הגענו" אני אומר לכל מי שאיתי באוטו כשאנחנו עוברים. אפילו שיש עוד קצת נסיעה. את החגורה אני לא משחרר, אבל את mode הנהיגה כן. זאת הנקודה שבה אני מתחיל לספוג שוב את הצהוב בעיניים.

 

ועכשיו? עכשיו גם אתם.

הגעתם אלי הבייתה.

לפני 3 שבועות. שישי, 23 באוגוסט 2019, בשעה 16:48

זה היה לפני שלוש שנים בערך. אני זוכר שזה היה בקיץ והיינו בדרך לגן שלו.

הוא היה בתקופה של כוח פיג'י והוא הלך ברחוב, ומילמל / ילל לעצמו משפטים מתוך כוח פיג'י, ועם ההתלהבות באו גם נפנופי הידיים. הוא היה בן 5 וכבר מאובחן.

אמרתי לו בחוסר סבלנות שיפסיק כבר עם נפנופי הידיים האלה. שילך רגיל.

"למה?" הוא שאל אותי.

"כי יש אנשים ברחוב שרואים, וזה אולי מוזר ומפריע להם" עניתי

"אז אם זה מפריע להם, אז שהם לא יסתכלו כי אני לא עשיתי משהו רע" הוא ענה לי בלקוניות, הסתובב והמשיך ללכת לגן. הוא בכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו. פאק. גם אני לא ממש הבנתי מה אני רוצה ממנו.

 

כמו סצנה בסרט עצרתי. נתתי לו להמשיך ללכת לבד. קפאתי במקום והרגשתי את הגרון שלי מתכווץ. פאק, הוא כל כך צודק.

 

מחר הוא בן 8.

 

אז הוא צועק משפטים לא ברורים כשאנחנו משחקים כדורגל.

אז הוא לא מוכן להכניס את הראש למים בבריכה.

אז הוא לא תמיד מבין את הבדיחות שלי, ואני בטח שלא מצליח להבין את הבדיחות שלו.

אבל בגיל 5 הוא נתן לי שיעור אמיתי לחיים.

 

הוא כחול עיניים, ובלונדי מדהים. ומי שמספר שילדים עם אוטיזים "אין להם רגשות" לא ראה ילד כמוהו צוחק, נעלב, כועס, ומצטער. אין להם רגשות עלק.

הוא עולה לכיתה ג', אבל קורא ברמה של כיתה ה'. את חוברות החשבון של כיתה ד' הוא סיים כבר שהתחיל החופש הגדול.

אין לו "חברים", אבל יש לו אחות קטנה שמחנכת אותו טוב טוב וכנראה תהיה שם בשבילו כשיצטרכו להרים גם אגרופים בחצר של בית הספר.

 

מזל טוב ילד שלי. תודה על הקיצבה ותו הנכה!

 

נ.ב - אני מאשים את הגנים של החוקית.

 

 

לפני 3 שבועות. רביעי, 21 באוגוסט 2019, בשעה 09:48

- היי אלי, אני מפריע?

- לא לקס, מה קורה?

- בקשר לרעש של המים מהדשבורד....

- נו?

- אל תכעס, אבל הייתי אצל מישהו אחר שמתעסק במזגנים. הוא אומר שפשוט צינורית ניקוז המים סתומה ובגלל זה הרעש... רציתי לדעת מה אתה אומר לפני שרצים להחליף משאבת מים... ו...

- לקס, לקס... תקשיב לי...

 

**פה אלי מתחיל להפוך אותי לביץ' שלו בשלושה שלבים.**

 

שלב א' - ליטוף

שמע, אני לא כועס שהלכת למישהו אחר... אוטו שלך, זכותך, גם אני טועה לפעמים, וגם בכיף לומד... הכל בסדר. אתה לקוח ותיק ואני לא רוצה שתרגיש לא בנוח וגם אני לא רוצה סתם לעשות עבודה לא לצורך.

 

שלב ב' - מעבר להתקפה

אבל אני אומר לך, 30 שנה אני במכונאות ומיזוג אוויר. אז ההוא מבלבל לך את המוח... זה לא קשור למזגן גם אם הייתה בעיית ניקוז המים היו גולשים לך לתוך הרכב. זאת בעיית לחץ מים שנובעת או מפקק ברדיאטור, או משאבת מים שמזייפת, או אוויר ברידאטור הפנימי, אתה מבין?

 

שלב ג' - האיום

אבל אין בעיה לקס... אתה רוצה להתחיל לפתוח חצי דשבורד ולנקות את המזגן ובסוף זה לא יעזור אל תבוא לבכות לי... מצידי לך למישהו אחר וחאלס לחפור לי על זה אתה מבין?

 

- אוקיי... אוקיי...אני אביא את האוטו ביום שני

- יופי מתוקה, אלי אוהב אותך. תביא וזלין בדרך ותבוא רפוי הא?