זה מתחיל בערך בכיתה יא', או תחילת יב'. מעטפה ירוקה, "בלמס" בכותרת ומילים כמו מלש"ב ובקו"ם וקב"א, ומונחים שהיו בלקסיקון שלך משתנים. לא "טייס", אלא "צוות אוויר". הדילמה הגדולה בין מגמת מחשבים או פיזיקה מתגמדת מול המחשבה האם שלדג, חובלים, טייס, 669 או אולי בכלל להיות ג'ובניק חשוב במודיעין? 8200? ממר"מ אולי? 81?
פתאום בקו 74, באזור של תחנה מרכזית עולים חיילים עם תיקים גדולים, מאובקים. לחלק יש m16 ארוך, לחלק קצר, לחלק יש מטול, לחלק בכלל גלילון. אבל נראה לך שכולם עייפים. כולם נראים לך מבוגרים ממך בשנים, למרות שהם שכבה או שתיים מעליך.
הם כבר גברים. ואתה עוד נער. ואתה מסתכל על הכומתות והנשקים והתיקים ויודע שגם יומך יגיע.
בלילות אתה רץ בשדות מחוץ לעיר או על החוף הים, אבל בחול עצמו איפה שקשה - לא על קו המים הקשיח. חלק הולכים ליובל עלים, וחלק ל"אחרי!" וחלק לחוג אתלטיקה. מתחילים לפתח שרירים, מתחילים להתרגל לדבר בשקט, בטון נמוך, להיות קר רוח. אתה מוריד את הרעמה של השיער ועשה גלח.
המעמד החברתי שלך כבר מתוייג לפי תוצאות יום סיירות והגיבושים. מי הצליח להרכיב את המכונה במיון "צוות אוויר", ומי הצליח לא להקיא בסירת גומי בחובלים, ומי עבר גיבוש ואסור לו להגיד לאן.
ואז זה מגיע. לילות קרים, אדמה קשה, נשק כבד, רעש באוזניים ושעות מתות באוהל. אתה מכיר פתאום כל מיני מקומות ואנשים שלא פגשת. אתה מחפש אקשן, לומד לזיין, לומד להתחיל, לומד לנסוע רחוק לבד באוטובוס. לומד להיות "גבר".
ופתאום אתה רואה ילד מסתכל עליך באוטובוס. ונזכר שהיה לך את אותו מבט, ופתאום איש מבוגר ברחוב צועק "וואללה גם הבן שלי היה שם כל הכבוד גבר!" , ואתה מגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר במדים והמורה שלא סבלת מתנפלץ עליך בחיבוק אימהי.
בוקר אחד אתה פותח עיניים. ואין לך יותר לאן לקום. אז אתה מזמין כרטיס טיסה פתוח לשנה,מגדל שוב שיער, מזיין באנגלית ומטייל בהרים הכי גבוהים, צולל בלגונות הכי כחולות, נרשם ללימודים, מזיין בברים, מתחתן, ומפתח ציניות שובבה כלפיי הצבא. הכל נראה לך בדיעבד בדיחה, וצחוקים וחוויות ואחת לשנה אתה בוכה בכרית על מי שלא יצא לו לטייל.
ואז במשל שנים אתה חוזר עם שיער, זקן ונעלי הרים להתחרמן מבת 19 שעושה לך ריענון וכמה היא נראת לך ילדה פתאום, וכמה הסדירים נראים לך ילדים מתלהבים.
השנים עוברות.
וכבר אין לך שיער כמו פעם. וכבר אף אחד לא קורא לך. רק בשביל אולי לסדר את הזום שנתקע ואי אפשר לעלות לשיעור חשבון.
אתה מסתכל על השמות, והתמונות.
אתה כבר לא מתלהב.
אתה כבר לא ציני משועשע.
בת 19 פחות מחרמנת אותך. אבל רק פחות.
אתה עצוב כאילו זה אח שלך, כאילו זה הבן שלך.
גבר ישראלי.
אלוהים ישמור מה עובר עלינו בחיים האלה.
