אני יורד לעמידה כפופה על הברכיים ומחזיק לו את היד. הוא מתרגל נשימות כדי להירגע. אני לא יודע מי לימד אותו לעשות את זה, אבל שמתי לב שזה משהו שכבר נהיה די קבוע אצלו.
"אתה לחוץ?" אני שואל בקול הכי מרגיע שאני יכול.
"כן. קצת" הוא עונה ונושם עוד נשימה עמוקה.
אני מלטף לו את הזרוע, ומביט אחורה לבריכה, רואה את הילדים מהשיעור האחרון יוצאים. לא עברו כמה דקות, והבריכה התרוקנה. נשארנו רק אנחנו. הבריכה רק לרשותו, כמו שהבטחתי והצלחתי לקיים.
"נעבור גם את זה" הוא אומר ונושף אוויר, בטון שפתאום גורם לי לפקפק בעובדה שהוא עוד לא בן 11. הוא קם, מוריד חולצה ומתחיל ללכת לעבר המדרגות.
אני מרגיש שאין בעולם מנהל, גורו, מנהיג או פוליטיקאי שיכול לדבר על הצבת מטרות ועמידה ביעדים באותה כנות ורצינות כמו ילד אוטיסט כחול עיניים שהחליט שהקיץ זה שלו - הוא יצליח להכניס ראש למים. אם בקיץ הקודם הצליח לרכב על אופניים, הקיץ הזה הראש יהיה במים.
אני מרגיש שאין לוחם, איש צבא כזה או אחר שיכול להפגין את אותו אומץ לב שהפגין ילד בן 11 שקם כל יום למלחמה, ועכשיו ניגש להתמודד עם עוד פחד ורתיעה. ההליכה שלו לבריכה היא הדבר הכי אמיץ שראיתי בשנים האחרונות.
תכף 6 שנים מאז המכתב הרשמי שהסביר לי בשפה מקצועית כל מה שידעתי בלב.
6 שנים. אנחנו עדיין נלחמים. לא כל יום מנצחים, היום כן. היום יצאו בועות.
