לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Lexicon Ave.

Endless tears, forever joy.
Feeling every feeling, forever more.
לפני שבועיים. שני, 18 בנובמבר 2019, בשעה 09:07

פתחתי את הדלת וראיתי אותו יושב בשקט כל כיסא. הוא הרים את הראש והסתכל אלי."הגיע הזמן" אמרתי. הוא לא ענה. רק הינהן.
"אתה מוכן?" שאלתי.
"זה מתישהו היה צריך להגיע. בוא נעשה את זה" הוא השיב בשקט.


ירדנו למטה, נכנסו לג'יפ ונסענו בשתיקה עד שהגענו ליער. בין שבילים ומורדות מצאתי מקום שנראה לי מתאים. יצאנו מהאוטו עם אתי חפירה וחפרנו בור, לא גדול במיוחד.


"אני חושב שזה יספיק" אמרתי לו. כהרגלו, הוא לא השיב במילים - רק במבט מאשר.
הוא התיישב על הברכיים מול הבור.
"תודה על הכל, אני לא אשכח אותך" אמרתי. דמעות הופיעו לי בעיניים.
"שמחתי לשרת אותך", הוא השיב. חייך, הסתכל לי בעיניים והנהן. אח"כ סובב את מבטו חזרה לבור.


שתי יריות. יריתי שתי יריות. ראיתי אותו נופל פנימה, עם חיוך על הפנים.


כיסיתי את הבור. וככה, בלי טקס מיוחד, אי שם בפארק קנדה בבוקר שישי נעים, הרגתי את העבר ונשארתי אני.

לפני 3 שבועות. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 08:36

"תגידי את זה" אני לוחש לה באוזן.

שנינו על המיטה. שנינו על הברכיים. היא עם רגליים כפופות ואני עם רגליים ישרות. הראש שלה בתוך השקע שבין הצוואר והכתף שלי. הפה שלי בדיוק מול האוזן שלה.

 

"תגידי את זה" אני לוחש שוב.

היא מושכת בכתפיים.

"אני לא אבקש עוד פעם. תגידי את זה".

"רק ביבי" היא ממלמלת.

"לא שמעתי"

"רק ביבי" היא מנסה בקול יותר חזק

"אני לא שומע!" אני מתעצבן

"רק ביבי!" היא זועפת.

"ומי היהודי הכי גדול מאז בן גוריון?" אני שואל בחיוך קר

"בנימין נתניהו" היא מסננת בשנאה

"ואת מי אנחנו אוהבים? את מי?" אני שואל בתקיפות, יש לתוך עור התוף שלה.

"את הגברת שרה נתניהו" היא עונה, מנסה להיפטר מזה כמו פלסטר

"ועכשיו לשיר" אני אומר לה

"לא, בבקשה לא, בבקשה לא" היא מתחננת

"קדימה... את מכירה את המילים" אני אומר, ואצבע עדינה שלי נכנסת לה לתוך התחתונים, מזדחלת באיטיות אל החור הקטן שלה.

 

"תראי" אני אומר בפליאה, "את רטובה... סימן שהגוף שלך רוצה לשיר"

היא נושמת עמוק, מנסה לנוע על האצבע שלי. אני לא עוצר אותה

"קדימה, להתחיל לשיר" אני מאבד סבלנות "ושיהיה ברגש"

 

"הליכוד הוא בלב, הליכוד הוא בראש, הליכוד זה נכון, רק אחד גדול מול כל השמאללללל הליכוד זה נכוןןןןן" היא שרה ואני חופר לה בכוס.

אחרי שני סבבים היא מתפרקת, גומרת, מתכווצת על האצבע שלי.

הוצאתי את האצבע וניגבתי אותה על הלחי שלה, והלכתי למחשב שמול המיטה, לפתוח YNET.

אני רואה ששום דבר לא השתנה.

 

"אגב," הסתובבתי אליה, "המלכה האמיתית היא איילת שקד".

לפני חודש. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 20:35

זה קרה קצת אחרי עין עבדת. השמש כבר הפסיקה לסנוור, השקיעה התחילה והיא הפכה לכדור כתום ומדהים. בפלייליסט בדיוק הגיע התור של גאנז אנד רוזס לשיר גרסה קשוחה של בוב דילן.

הזקן מעקצץ לי את הלחיים, הגוף אדום, מלא אבק. הג'יפ המזדקן מתגלגל שקט ובמראה החברים שלי איתי אחרי יומיים במקום אחר. מדבר ומים - איזה שילוב.

 

הסתכלתי במראה המרכזית והייתי, לרגע אחד קטן, 100% מאושר. כי לרגע אחד קטן הייתי בדיוק, אבל בדיוק 100% האיש שאני רוצה להיות.

 

לפני חודש. רביעי, 16 באוקטובר 2019, בשעה 18:39

איך זה מרגיש לקבל נוקאאוט?

 

זה בעיקר מפתיע. אתה עומד מול יריב, ופתאום הבזק לבן. ופתאום המזרון. וברגעים הראשוניים בכלל לא כואב לך. אתה אומנם מבין מה קרה, אבל יש מין שלווה כזו. חוסר אונים נרכש. אתה פשוט שוכב על המזרון. בוהה בתקרה, ושקט לך בראש. אנשים נעמדים מעליך, שואלים שאלות... ואתה? אדיש. בוהה בהם. כמעט לא מדבר.

 

זה לא חוסר מודעות. זה לא שאתה לא מבין מה קרה, או חוסר אוריינטציה. ההפך זה הנכון. אתה מבין בדיוק מה קרה. קיבלת אגרוף לפנים, וצנחת למזרון. נגמר העסק. אפשר עכשיו לנשום. הכי גרוע כבר קרה, אז היי! אלה בשורות מצויינות.

 

לחטוף נוקאאוט זה כואב. אבל זה גם מרגיע. נגמר הקרב.

 

 

 

לפני חודש. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 10:38

אז רצית מישהו כזה קשוח. אחד שהיה בקרבי, שעשה טראקים בהרים, שמטייל וישן בשטח. פינטזת על גבר חזק כזה שיודע לדפוק דיבלים ולסדר לך בדירה השכורה ליד האוניברסיטה את המדפים שאבא הביא לך. רצית מישהו כזה שיודע משהו או שניים על מכוניות, שיעזור בטלפון כשאת במוסך. רצית מישהו שעושה ספורט, ששומר על עצמו.

 

אז חייכת את החיוכים היפים בספרייה, ציחקקת מהבדיחות ולבשת את הג'ינס הצמוד והגופיה המשוחררת. והנה, תפסת את תשומת ליבו. הוא ביקש טלפון, שיחקת אותה מתלבטת והוא התקשר להזמין לבירה. ואת? כבר בשיחה הראשונה אמרת לו בחצי-צחוק-חצי-רצינות שלדייט הוא צריך לבוא לבוש "יפה" ולא עם הסמרטוטים שהוא לובש לאוניברסיטה. וממש גערת בו בדייט ש"זה לא יפה!" אחרי שהוא התאמץ במיוחד ושם חולצה מכופתרת.

 

בתחילת הדייט הסברת לו שכדאי מאוד שידבר, שלא יהיה מהדייטים האלה ששותקים או מדברים רק על עצמם. אז הוא ניסה לשאול אותך שאלות על עצמך, להכיר אותך ובאמצע הדייט דפקת על השולחן וצעקת "די עם החקירה".

 

בסופ"ש הוא שוב התקשר. זכרת שאמרת שאת אוהב לטייל והציע לך לבוא איתו למעיין שהוא מכיר במדבר. "נראה לך? במדבר בחום הזה, ועוד עם הליכה של שעתיים? אין סיכוי בעולם!".

 

אז הוא לא התקשר יותר. ולא בא להתקין מדפים.

 

ומצאת לך מישהו אחר. קצת פחות קשוח, אבל מתלבש יפה, ולקח אותך למקום החדש שפתחו. והנה, אמרת לו שבזוגיות צריך להשקיע אז הוא פינה זמן ובמקום להתאמן הוא עכשיו איתך כל ערב. והנה עברו השנים....

 

את עכשיו על הספה מול נטפליקס, מקפלת כביסה, הוא ישן, ואת נגעלת מהמחשבה להיכנס איתו לאותה מיטה ותוהה לאן נעלמו הגברים הקשוחים האלה. שאין גברים יותר. ואת מסתכלת בכלוב. ואת מחליטה לעשות מעשה.

 

ומגיעה לחניון חשוך, למצוץ את הזין של הגבר שמתלבש לא יפה, שלא מבין בדייטים, שיותר חשוב לו ללכת לאימון מלראות יחד חברים. ואת באוטו, מלאה בזרע, ותוהה... לאן נעלמו הגברים.

לפני חודש. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 16:11

כשנוח לי.

לפני חודש. רביעי, 9 באוקטובר 2019, בשעה 09:37

"10 המקומות השווים בגוש דן לגמור לה בפה"

 

"תחנת הדלק הטובה ביותר למין אנאלי שהפתיעה אותנו"

 

"לא רק תל-אביב: החורשה החדשה שכל הבוגדים מדברים עליה - אתם יכולים לנחש איפה?"

 

"לקחנו שלוש שולטות למבחן השוואתי - יכולים לנחש מי הכי הרשימה?"

 

"קירוב לבבות - איך הפכו השולטים האשכנזים לדבר הכי לוהט בדרום תל אביב המזרחית?"

 

"נמאס לי מההתנשאות - נשלטות הצ'אט עונות לנשלטות הבלוגים"

 

"מסע מיוחד - שלוש נשלטות, שלוש ערים בשלושה לילות"

לפני חודשיים. חמישי, 3 באוקטובר 2019, בשעה 22:16

הביט [beat], המנוע, ויופי הנשים.

לפני חודשיים. ראשון, 29 בספטמבר 2019, בשעה 18:15

הרווקים שנוסעים להורים, ישבו בשולחן של המשפחה, ומתחת לבגדים הסימנים הכחולים. ידברו איתם על קשרים, אהבה... ומה סביבם מבינים? מה נגיד לאמא? שחסרה פה סטירה טובה על השולחן?

 

והנשואים הבוגדים? גונבים עוד התכתבות אחרונה בטלפון לפני שהאורחים מגיעים? שמים את החיוך המאולץ ומסכת הזוגיות המתפקדת? שותים עוד כוס מים להעלים את טעמי הזרע והכוס ממוצ"ש בחנייה מאחורי הפארק?

 

הגרושים עם או בלי הילדים, שכבר פרקו כל עול אבל הגירוד הזה מתחת לעור לא נותן מנוח?

 

מה נאחל לכם, חבריי למועדון השבורים?

 

שרק נדע מי אנחנו, ונהנה מעולם הצללים שלנו. שלא נתבייש במי שאנחנו, במה שאנחנו. שנזכור שיש גם טוב בלב כואב, שיש מחיר כואב בבדסמ, אבל המחיר בלעדיו כואב אף יותר.

 

ואני? אני אהנה מרשת הביטחון שסביבי, אתגעגע לזו ששלי שכבר לא, אחשוב על החברים הטובים מפה ומשם, ואשתדל לא להפוך שולחן על אמא שלי או על הילדים.

 

שנה טובה שבורים. שנה טובה 💙😘

לפני חודשיים. שישי, 27 בספטמבר 2019, בשעה 20:18

איך זה מרגיש להיות מדריך טיולי ג'יפים?

למען האמת, זה מרגיש בודד.

 

זה מתחיל מזה שאתה קם מוקדם בבוקר. מאוד מוקדם. מנשק את האישה, מגניב מבט לילדים שעדיין ישנים ויוצא לדרך לאיזו תחנת דלק רחוקה. אתה תמיד תגיע ראשון. אתה חייב. ואז מתחילה ההמתנה. קצת משחק בטלפון, פייסבוק, כלוב [מי מפרסם פוסטים ב-5 בבוקר?!?]. עובר שוב על הוואטסאפים של קבוצת הטיול שנפתחה. מכין קפה שחור ובעיקר מנסה להיראות "קול". אבל אם להיות כנה, אתה משתעמם.

 

לאט לאט הם מתחילים להגיע לנקודת המפגש. בטיולי ג'יפים מאורגנים מטעם חברות ניתן למצוא שלוש קבוצות של מטיילים.

הראשונה, ההייטקיסטים החנונים. הם כבר בני 40 ויכולים להרשות לעצמם לקנות רכב לא כלכלי בעליל. הם גם בצבא היו קרביים כאלה, סחבו את הילדים מגיל חצי שנה על מנשא על הגב וכבר מיצו את הטיולים הרגליים. אז הם קנו ג'יפ כדי להגשים חלום ישן ועל הדרך גוררים את האישה הכוסית שלהם [שהיא בד"כ מורה, מעצבת גרפית או במקצוע טיפולי כלשהו] ואת יוגב [בן 11], נעמי [בת 9 וחצי] ויהלי [בן 4]. איך שיגיעו לנקודת המפגש האבא ינסה להיות חבר שלך. אתה רואה את המבט המעריץ שלו בעיניים. אתה החבר שהוא תמיד רצה. מבחינתו זה בכלל טיולים חברים. גם אשתו תביט בך במבט פלרטטני בטרם תפנה "לתפקיד" שלה להפריד בין יוגבי לנעמי שרבים על האייפון, ומיד להחליף מכנסיים ליהלי שעדיין לא גמול לחלוטין.

 

הקבוצה השנייה, היא "הקשוחים". הם ג'יפאים מנוסים, אבל חסרי כישורים חברתיים. יותר מזה - הם אנשים בלתי נסבלים בעליל ולכן לא הצליחו למצוא את עצמם בקבוצת ג'יפאים פרטית או עצמאית לטייל בה. הם משלמים, בלית ברירה, אחת לחודש 300 ש"ח ומרגישים טוב עם עצמם. אלה חבר'ה שמשקיעים אלפי שקלים בשיפורי ג'יפים רק בשביל להגיע לעשות טיולי שבילים ברמה עבירות קלה עד בינונית ולהרגיש "גברים" בעיני עצמם. הם בד"כ ינסו לתפוס תחת על ההייטקיסט החנון. הם תמיד כעוסים ותמיד יספרו לך כמה הם היו לוחמים אמיצים בצבא לפני 30 שנה, וינסו להפגין ידע מוגזם במכונאות וג'יפאות. הם יפגינו אפס סובלנות כלפי הילדים של המשפחה של הייטקיסט וינסו להתחיל בצורה עלובה עם הכוסית.

 

הקבוצה השלישית היא האהובה עלי ביותר. ללא ציניות. זוג הפנסיונרים, או הכמעט-פנסיונרים. מדובר בזוג בני 55 ומעלה. הילדים כבר עזבו את הבית ופתאום יש להם שוב זמן פנוי. גם מבחינה כלכלית מצבם טוב והם קונים ג'יפ לטייל. הם לא רוצים לשבור את הראש בניווט, אז הם משלמים כסף להדרכה והובלה. הם מגיעים שקטים, אומרים שלום, מחייכים בנימוס ויושבים בצד ומחכים בסבלנות לכל מה שיקרה. האישה המבוגרת תמיד תסתכל בחיוך נוגה על אשתו הכוסית של הייטקיסט, ותזכר איך גם היא פעם רדפה עד אפיסת כוחות אחרי הילדים. אני אוהב את הזוגות האלה. אני רואה בעיני רוחי איך הם קמו מוקדם בבוקר, הכינו לעצמם סנדוויצ'ים לטיול. הכל כ"כ רגוע. שליו. יש זמן. הם ישאלו אותך שאלות נבונות, וינסו לתרום מידיעתם לך.

 

אבל אתה בודד. כי זו לא באמת פעילות חברתית. זאת עבודה. אלה אנשים ששילמו כסף. ולא משנה שעברת את המסלול כבר עשר פעמים בעבר, אתה צריך להיות מרוכז, קשוב, סבלני גם כשלא בא לך. כשיושבים בעצירת צוהריים, או בקמפינג בלילה - אתה בעל כורחך מרכז השיחה. מנהל את אותה שיחת ג'יפים קלישאתית שכבר ניהלת בעבר עם קבוצות אחרות. לפעמים, בלילות, אחרי שהילדים כבר נרדמו והבעל גם התרסק, האישה הקטנה מוצאת לעצמה סוף סוף כמה דקות של שקט. הן מגיעות ומתיישבות לידי. זה נחמד, שיחה אחרת, על החיים, הילדים, השאיפות. כן לפעמים גם השיחה הופכת לאינטימית וכנה על יחסים. זה קצת מפיג את הבדידות לעיתים, אבל האינטימיות מתפזרת ב-6 בבוקר למחרת כשכל אחד מאיתנו חוזר לתפקידו.

 

איך זה מרגיש להיות מדריך טיולי ג'יפים?

זה בודד. בעיקר בנסיעה חזרה הבייתה.