לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Lexicon Ave.

Endless tears, forever joy.
Feeling every feeling, forever more.
לפני שבועיים. שישי, 2 באוגוסט 2019, בשעה 02:25

אני זוכר שנשענתי על מכסה המנוע של הקומנדקאר, וחשבתי לעצמי שאני צריך להתחיל לעשן. זה היה מעביר לי את הזמן והמתח שבהמתנה. הייתי עייף, היה קר ואפילו החום שנפלט ממכסה המנוע כבר לא היה מספיק כדי לתת פייט לקור של המדבר. מש"ק ביטחון השדה שהצטרף אלינו כבר מזמן נרדם בספסל האחורי, ושני החיילים הנוספים שהיו איתי נשענו על הגלגלים וניסו לגנוב כמה דקות של שינה. נהג הקומנדקאר, דימה, הדליק עוד סיגריה והיה נראה הכי רגוע מכולנו. פאק על דימה, הבנאדם פשוט היה פרסומת לעישון. היה נראה שהוא פשוט מתענג על הסיגריה הזו. השעה כבר כמעט חצות, ואנחנו על הרגליים כבר מ-6 בבוקר מתרוצצים עם מש"ק ביטחון השדה שהיה צריך לאסוף כל מיני מסמכים סודיים, ולוודא שמוחקים רשומות מיותרות מכמה מחשבים באיזה בסיס בחיל האוויר. בערך ב-00:30 ראינו מרחוק את שיירת הסוואנות הלבנות של משרד הביטחון מגיעה לצומת על כביש 40 שבה נקבעה הפגישה. זיהוי קצר, הערתי את החבר'ה ויאללה לקומנדקאר להתחיל את הנסיעה לעומק המדבר.

 

היחידה שבה שירתתי אבטחה מידי פעם נחיתות מטוסים בכמנחתי שטח נידחים במדבר שמדרום למצפה רמון. יש דברים שפשוט אי אפשר להנחית מול כולם בנתב"ג, ועדיף שיעשו רחוק מהאוזניים והעיניים של מרבית האנשים. האמת? המשימה שלנו הייתה די פשוטה. לאבטח את מסלול הנחיתה, לוודא שבאזור לא מסתובבים בטעות באותו זמן ג'יפאים שהחליטו לעשות לעצמם טיול לילה באזור, או לוודא שהבדואים מבריחים זונות מולדביות בנתיב אחר ולא באזור הנחיתה. בנוסף, התפקיד שלנו היה גם לוודא שכל אחד מהאורחים הנכבדים שהגיעו בטיסה, גם חוזרים למטוס בסוף הפגישה ולא מנסים להישאר בישראל בכסות הלילה. גם תמיד יש חשש שמשהו יצא משליטה בהיבט הביטחוני, אבל הסיכוי לכך היה נמוך לפי התדריך שהקמ"נית הלסבית העבירה לי לילה לפני.

 

מגיעים למנחת. הווסט צמוד, הנשקים לא מוצנעים. מש"ק ביטחון השדה מילמל משהו שאם מישהו מגיע לעצור אותו ולהעיר אותו אם צריך משהו. שוב נשען על מכסה המנוע. שוב בא לי סיגריה. שוב השקט הזה. החבר'ה של משרד הביטחון חנו במרחק מה מאיתנו. כנראה לא רצו שנשמע את השיחה ונראה את ההכנות שלהם לפגישה. בסדר, גם ככה נראו לי חבורה של נפוחים שחיים יותר מידי זמן בעולם הצללים והתרגלו לעובדה שהם יודעים דברים שרק הם יודעים. רואים את העולם מבעד למראה של חדר חקירות. ב-01:30 מכשיר הקשר הפר את שתיקתו. "תלתן 9 תלתן 9, קבל, האורחים אצלכם בעוד מספר קטנות". "רות, תלתן 9 קיבל" עניתי באדישות. עשיתי תנועה כאילו אני יונק עוד שאיפה אחרונה מהסיגריה הלא קיימת שלי, ואפילו הגדלתי ועשיתי תנועת זריקה הצידה בהפגנתיות. אני צריך להתחיל לעשן. זה נראה טוב.

 

אני לא יודע כמה ממכם ראו במציאות איליושין 76 של צבא מזרח אירופאי כלשהו, אבל זה חתיכת מטוס גדול ומרשים. ולראות נחיתה של איליושן 76 במנחת עפר, באמצע הלילה במדבר... זה כבר מראה מהפנט. אלה אחד מהמקרים הבודדים בחיי שבאמת נעתקה ממני הנשימה. באמת לרגע אחד הרגשתי איך החיים עוצרים, ואני מבין שאני נמצא בסיטואציה שלקוחה מסרט מתח. סיטואציה מטורפת לחלוטין. המטוס הגיע לעצירה מוחלטת והתקדמנו בזהירות לעבר הכניסה האחורית. הדלת נפתחה ושלושת אנשי הצוות יצאו מולנו. "ערב טוב" אמרתי באנגלית, "אנחנו צריכים להיכנס למטוס לעשות סריקה. אתם חמושים?" שאלתי. "דה יזראלי ארמי אולוויס סנד בייביז" ענה לי אחד מהם, במבטא כבד, וחיוך מזלזל. תכל'ס הוא צודק. בכל פעם שיצא לי להיפגש עם חיילים מצבא זר, בלטה מאוד העובדה שהצעירים מבניהם היו בני 26-27, ואנחנו בקושי בני 20. לפחות לנו באמת יוצא להשתמש בנשק שלנו. "אני צריך להיכנס למטוס בבקשה" עניתי במבט רציני, מתעלם מהעלבון. "אוקיי אוקיי טאף גאי, אול יורז" ענה לי. עכשיו גם הרחתי את האלכוהול.

תוך כדי הסריקה במטוס, אני רואה בתא הטייס ארגז קרטון מלא בקבוקי ודקה, ועוד 4 בקבוקים ריקים מחוץ לקרטון.

אם הסיטואציה לא הייתה הזויה מספיק עד כה, תוסיפו את העובדה שאני מתייסר על סיגריה וירטואלית, והבחור מולי פה מטיס אילושין ,76 עם ציוד שהשתיקה יפה, לו אלפי קילומטרים בעולם, תוך כדי שהוא וצוותו מפרקים ארגז שלם.

 

יצאתי מהמטוס וסימנתי לחבר'ה של משרד הביטחון שהמטוס נקי והם יכולים להתחיל לעסוק בעניינים שלהם. ניגשתי לקומנדקאר והערתי את דימה.

"קום דימה, קום. תביא לי סיגריה"

"לא ידעתי שאתה מעשן לקס"

"בוא לא נהפוך את זה להרגל, בסדר?"

לפני 3 שבועות. ראשון, 28 ביולי 2019, בשעה 19:20

שואלות אותי את זה המון. כמעט בכל שיחה עולה השאלה הזו. למה התחתנת עם הונילית.

זה קצת ארוך, ומלא פרטים, אבל החלטתי אחת ולתמיד לענות עליה. תפנו לעצמכם כמה דקות אם אתם רוצים לקרוא את זה.

 

** יוני 2007**

טל היה המתרגל שלי באוניברסיטה. יעל, הידידה מהפוסט ההוא, גם זיינה אותו כמה פעמים. הוא התאהב בה נואשות, וכדי להתקרב אליה הוא ניסה להיות גם סבבה איתי. כבר באוניברסיטה, הכישורים והיכולות שלי צפו ובלטו בצורה מאוד ברורה ביחס לסטודנטים האחרים. סומנתי כמטאור וקיבלתי מלגות והבטחות למסלולים ישירים לדוקטורט. גם טל ראה את זה, והחליט לפרגן לי, ולהעביר את הפרטים שלי למישהו שמכיר מישהו באחד מגופי הביטחון.

וכך היה, שבאחד מן הימים קיבלתי שיחת טלפון מאדם שהציג את עצמו כיוני, והוא ביקש לקבוע איתי פגישה, מתי שנוח לי באחד מהקפיטריות באוניברסיטה. קבענו להיפגש כעבור מספר ימים, ובזמן הזה נסיתי אני לברר קצת יותר פרטים דרך חברים אחרים שהכרתי, שכבר היו במשרות סטודנט בארגון, לגבי היוני הזה. מסתבר שהוא לא היה איזה פונקציונר זוטר - משהו ברמה מקבילה לסגן-אלוף בצבא.

פגשתי את יוני בקפיטריה של בניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב. בחור גבוה, רזה מאוד, משקפיים ומבט די קר ואדיש על הפנים. יוני התעניין בי, בשירות הצבאי שלי ועוד כמה דברים שהיו נראים רלוונטיים לשיחה. הוא סיפר מעט מאוד על התפקיד המוצע והסביר לי על התהליך - שבשלב ראשון הוא רוצה שאני אעשה מספר מבחנים, לאחר מכן ראיונות אישיות עם אנשי כ"א של הארגון, תחקיר ביטחוני וכמובן בדיקת פוליגרף.

אולי זה הבוסט לאגו... טוב, זה בטוח היה הבוסט לאגו שמקבל בחור צעיר שמרגיש שגופי הביטחון מחזרים אחריו, אבל ממש רציתי את המשרה הזו. ראשית, עקב שירותי הצבאי נחשפתי לא מעט לעבודה של גופי הביטחון השונים וזה היה נשמע המשך טבעי לדברים שהכרתי ועשיתי בצבא. שנית, לא מעט אנשים מהחוג החברתי שלי באותה העת אכן עבדו בגופי הביטחון השונים כך שגם מבחינה חברתית, באותו תקופה, היה זה סוג של המשך טבעי. יתרה מזאת, אם את גד ויינשטיין קיבלו לאותו גוף ביטחון - ברור שגם אני אתקבל. הרי אני פי אלף יותר ממנו [על גד ויינשטיין... כנראה בפוסט אחר].

דבר אחד כן הטריד אותי - וזה התחקיר הביטחוני. לא, לא חשש טבעי. כמו שציינתי, הכרתי טוב מאוד את גופי הביטחון השונים ואת התהליכים השונים, כולל אלה שעומדים מאחורי התחקיר והתשאול הביטחוני. לא, זה לא בגלל סמים - אני נקי. למי שלא מכיר, יש בתחקיר הביטחוני סעיף שנקרא "חטאים ועברות שלא נתגלו" ובסעיף הזה מצופה מהמועמד לתפקיד מסווג לנדב בצורה אקטיבית מידע על אירועים או עבירות שביצע ולא נתפס עליהם. המטרה היא להראות אמינות, "לזכות" את עצמך לפני בדיקת הפוליגרף וכמובן לוודא שלא עשית עברה חמורה כלשהי. בסעיף הזה רוב האנשים מציינים שימוש בסמים, עברות תנועה ואולי עברות כספיות פעוטות, או מעשי קונדס מהילדות.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל הייתי עד לשני אירועים שונים, ובלתי תלויים, במישור הביטחוני שאני יודע שהם לא תקינים. למרות שלא אני הייתי זה שביצע את העברה, הייתי מודע לקיומה ואף עד לסיטואציה. מסיבות כאלה ואחרות, לא העברתי מעולם דיווח לממונים עלי וידעתי שאם לא אעלה את הסוגייה בצורה אקטיבית, היא כנראה תצוף בבדיקת הפוליגרף כי אני מוטרד מהנושא הזה.

לאחר השיחה עם יוני, קיבלתי זימונים לבחינות שונות ומגוונות. יומיים אחרי הבחינות יוני התקשר ואמר שעברתי בצורה פנטסטית. גם השיחות והראיונות עם כל מיני אנשי מקצוע עברתי בקסם אישי רב, והשארתי "רושם חיובי עד מאוד". קיבלתי זימון לתחקיר ביטחוני לאמצע 2007.

 

** מאי 2007**

כבר תקופה ארוכה שמשהו הציק לי באף. כל הזמן הרגשתי שיש לי מין נזלת כלואה, מה שגרם לי למשוך כל הזמן באף. אחרי חודשים של דחיות, הלכתי לרופא אא"ג שאיבחן לי גידול בסינוס השמאלי. הלב שלי ירד לתחתונים. הרופא ניסה להסביר ולהרגיע שככה"נ מדובר במשהו שפיר, אבל היו וזה רק בצד אחד, הוא לא לוקח סיכון והפנה אותי לבדיקה מקיפה יותר באיכילוב. להשיג תור באיכילוב למרפאת אא"ג זה לא עניין של מה בכך, אבל כשהאמא הרומנייה של חברה שלך [לימים החוקית] היא בכירה באיכלוב, סידרו לי תור תוך חודש. הרופא בדק וקבע שיש צורך לבצע ניתוח ביופסיה, ולאחר מכן להחליט איך מתקדמים. שוב , הודות לאמא שלה, הניתוח נקבע לסוף יולי 2006.

 

** יולי 2007**

זה היה חודש מורט עצבים. שילוב כוחות של שני פחדים - רפואי, והחשש מהתחקיר הביטחוני והתהליך הביטחוני למשרה. הייתי פקעת עצבים.

המתחקרת הביטחונית קיבלה אותי בחיוך. "עברתי על התיק שלך לקסיקון. אני יודעת שאתה יודע הרבה מאוד, ואתה יודע בדיוק מה הולך להיות פה ומה מצופה ממך". כן. אני ידעתי בדיוק מה הולך להיות. וגם היא יודעת את זה. אין טעם לבולשיט ולמשחקים שעושים לאנשים אחרים שנמצאים במעמד של חקירה או תשאול. אני לא יודע בת כמה היא הייתה, מן הסתם מבוגרת ממני אך לא בהרבה. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שבזמן שהיא הייתה סטודנטית למדע המדינה או משהו - אני כבר "בליתי" בקורסים והכשרות של ארגוני הביטחון האלה במסגרת השירות הצבאי.

אז אומנם אני מתוחקר "מתוחכם", אבל אני גם באתי לשתף פעולה. סיפרתי הכל. בלי להחסיר פרטים, איפה שזכרתי גם נתתי שמות. הכל מתוך אמונה כנה שככה צריך - להיות גלוי, "נאמן" למערכת ומראה שיתוף פעולה. הנחתי שדברים שקרו בגיל 20-22 יסלחו לך כעבור כמה שנים, מתוך הבנה של הסיאטואציה שבה הייתי באותם אירועים.

 

כעבור שבועיים הייתה הביופסיה. יצאתי מהניתוח עם אף רדום, דימום וכאבים בלסת. החרדה הבריאותית לא הניחה לי. בדיוק כשיצאתי מבית החולים צלצל הנייד שלי. "לקסיקון שלום, זאת אדווה מהמשרד של יוני. רציתי לעדכן אותך שכרגע אנחנו מפסיקים את התהליך ושיהיה לך בהצלחה בהמשך". "רגע, מה? מה זאת אומרת מפסיקים את התהליך? בגלל התחקיר הביטחוני?" "כן, בגלל התחקיר הביטחוני". אני מכיר את החוק. את חוק השב"כ שחוקק בסוף שנות ה-90. מועמד שנפסל לתפקיד ביטחוני על רקע תפקיד ביטחוני חייב לקבל מסמך מנומק לפסילה ובו מפורטות גם דרכי הערעור. הסברתי את זה לאדוה. "אני אחזור אליך" היא השיבה.

השמיים נפלו עלי.

אני עומד מחוץ לאיכילוב, ברחוב וייצמן, עם אף מדמם, חצי פה רדום וחצי שני כואב. חרד לבריאותי. והנה פתאום - מקצין מצטיין, בשירות מילואים פעיל, סטודנט מחוזר מהמגזר הביטחוני - אני , אני נפסלתי לשירות מסווג. לא היה לי מקצוע, לא למדתי באוניברסיטה מקצוע, ולמען האמת - כבר אפילו התפטרתי מהעבודה הקטנה שלי - ודי בניתי על המשרה הזאת שהציעו לי. לא היה לי כלום, ושום דבר.

אחרי כמה דקות אדווה התקשרה אלי. הגרסה המעודכנת היא ש"בדקתי מה שאמרת לגבי חוק השב"כ, חשוב לי להדגיש - לא נפסלת על רקע ביטחוני, פשוט לאור בחינה של הדברים נמצא שאתה לא מתאים לתפקיד והוחלט לאייש את התפקיד במרכז פנימי של הארגון ולא לגייס מבחוץ". הבנתי אדווה, תודה. נשאר לי רק להמתין לניתוח להסרת הגידול.

 

** אוגוסט 2007**

הבנתי שהדלת לשירות ביטחוני נסגרה בפני. החלטתי להמשיך במסלול המחקרי באוניברסיטה ישירות לתואר שני, ובמקביל, בזכות החברה שלי, מצאתי עבודה נחמדה ליד האוניברסיטה באיזה משרד הפקות שהיה מארגן כנסים, טיולים וימי עיון. כסטודנט במסלול מחקרי גם קיבלתי קצת אחוזי משרה באוניברסיטה כעוזר מחקר, שתכלס היה כסף קטן בשביל כלום. היה נראה ששרשרת האירועים האיומה הזו מאחורי. טעיתי.

התקפי החרדה התחילו להופיע בסוף אוגוסט 2007. החרדה היא ייצור בן זונה. היא מקוננת בך, מחכה לרגע שאתה לא מוכן כדי לפרוץ. היא פרצה אצלי בערך בחצות. התעוררתי מהשינה והרגשתי נמלול ביד שמאל. שהיד רדומה. מכירים את זה? שנרדמים על היד והיא כבדה? אז התעוררתי. אבל זה לא היה רק נמלול וכבדות של היד. הדופק של היה מהיר, והיה קשה לי לנשום. "אני חושב שיש לי התקף לב" אמרתי לחברה שלי. נסיתי להירגע, נסיתי לשתות מים קרים, אבל הנמלול לא הפסיק, וגם הנשימה הפכה לכבדה עוד יותר. "אני בטוח שזה אירוע לב" המשכתי להסביר לה. נסענו עם הג'סטי הקטנה למיון באיכילוב. יצאנו בשלוש לפנות בוקר עם מכתב לקוני שממליץ לפנות לרופאת משפחה או לניורולוג אם האירוע חוזר על עצמו, אבל בעקרון תפסיק לבלבל את המוח בחור צעיר - התקף לב אין לך.

ההתקף השני הופיע בדיוק כשאמא שלי באה המדבר וישנה בתל אביב. שוב התעוררתי באמצע הלילה עם קשיי נשימה, דופק מהיר והבנה "שהפעם זה באמת התקף לב". החברה שלי העירה את אמא שלי. אמא שלי לא קיבלה הרבה מקום בבלוג שלי, והמעט שקיבלה לא היה בהכרח לחיוב. אבל אמא שלי, עם כל הרגישות שלה והחרדות שלה תפסה לי את שתי הידיים, התסכלה לי בעיניים וצעקה "אתה מבין שזה התקף חרדה? אתה מבין שזה רק בראש שלך? אל תיתן לזה לנצח אותך, אתה יותר חזק מזה אתה שומע? אל תתפרק פה, תנצח את זה". אחרי שעה חזרתי לנשום רגיל.

וככה העברתי את הקיץ. זה היה תופס אותי לפעמים בדרך לבריכה. פאק, זה פעם תפס אותי באמצע אימון שחייה. זה היה מעיר אותי בלילות. אפילו פעם זה תפס אותי בעבודה והצלחתי להחזיק את זה. זה אכל אותי מבפנים. נסיתי להמשיך לעשות ספורט, ללכת לעבודה, להשקיע בלימודים... להילחם בזה כמו שהסבירו במאמרים באינטרנט. ככל שעבר הזמן והתקרב המועד לניתוח ככה גברה החרדה ונותרתי עם ברירה אחת - אסיוול. כן. הלכתי לרופאת המשפחה והסברתי לה שאני בתקופה קשה וחושש מאוד מהניתוח. היא לא מיצמצה וזרקה לי מרשם שיהיה לי עד הניתוח. שאלתי אותה מה דעתה על טיפול פסיכולוגי והיא ענתה תשובה די יפה סה"כ - "אני רופאה, הפתרון שאני יכולה לתת הוא בכימיה. אם אתה רוצה פתרונות אחרים, צריך להתייעץ עם מומחים אחרים". לא הלכתי. האמת? הכדורים עזרו לי לישון טוב. ישנתי מצויין. שינה מתוקה ועמוקה. הבעיה הייתה ההתעוררות. לקח לבת זונה בערך 2 דקות להופיע מהרגע שהתעוררתי. זה נמשך כמעט שנה וחצי הסיוט הזה.

 

**2008**

אני אקצר לכם. לא היה ניתוח, כי לא היה צריך בסוף לעשות ניתוח. ביום האשפוז בבדיקה נוספת הסתבר שבביופסיה המנתח לא "נגס" בגידול, אלא פשוט תלש אותו מהמקום. זה הסביר את הכאבים שהיו לי בשבוע לאחר הביופסיה - כך הוסבר לי. החרדה התחילה לפחות.

שיחה מקרית עם חברה של חברה הביאה לכך שמישהו הצליח לברר קצת יותר מה היה הסיפור הביטחוני איתי. אז מסתבר שכן, הטיפול הביטחוני בי והבירור היו עשויים לקחת הרבה זמן - שיחות הבהרה נוספות ובירור מקיף של האירועים שדיווחתי בתחקיר - זמן שיוני לא רצה להשקיע בו. העדיף לסגור את התהליך איתי בצורה חדה וקרה ולגייס לתפקיד מישהו אחר מבפנים.

ידעתי לתכנת. למדתי בתיכון מדעי המחשב, וקצת קורסים באינטרנט הביאו אותי לרמה מספיק טובה לעבור ראיון עבודה בסטארטאפ צעיר ומגניב. התחלתי להרוויח כסף ממש טוב, והכי חשוב - יכלתי להגיע עם כפכפים ומכנסיים קצרות לעבודה. אפילו נתוני לי קרן השתלמות, ביטוח מנהלים וכרטיס קופונפון מגניב כזה עם תקציב לארוחת צוהריים. יכלתי לטוס לאן שאני רוצה, לדבר עם מי שאני רוצה על העבודה שלי, לקחת חופשים, לעבוד מהבית... כל מה שגד ויינשטיין לא יכול היה לעשות. פאק איט, הרווחתי גם יותר ממנו. אחרי שנה בסטארטאפ בכלל קידמו אותי להיות מין ראש צוות קטן והייתי אחראי על כל המרקטינג קיט של החדירה לשוק האמריקאי. הייתי מטאור - גם שם.

אני זוכר שיום אחד מול המחשב פתאום שמתי לב - שהיא כבר לא שם. שכבר הרבה זמן היא לא שם.

השמיים לא נפלו. להפך - הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים זה שלא קיבלו אותי לעבודה ביטחונית. אתם יודעים משהו? עם היד הלב - אני גם לא מתאים לעולם הזה.

 

** אפילוג **

אז תקשיבי לי טוב כלבת אינסטגרם קטנה שכמותך, פתחי טוב טוב את האוזניים הקטנות שלך. אני אולי יודע לספר סיפור, אבל שקרן אני לא. אני לא משקר לעצמי לגבי החיים שלי ולגבי החוקית שלי... לא לא... את מתבלבלת חמודה קטנה. כי בואי אני אספר לך משהו - מי שעמדה לצידי בתוך הגיהנום הזה, לא ויתרה, תמכה, עזרה, הרימה, ליטפה והביאה לי כוסות מים קרים בלילות חמים הייתה האישה שאני גאה לומר שהיא החוקית שלי היום. אז פאק כן - אני והיא עברנו שיט ביחד, היא עם ההתמודדות עם הפגיעה המינית ואני עם החרדות שלי [לא משווה! לא משווה!]. והיינו שם אחד בשביל השנייה ואנחנו מכירים טוב טוב את הפינות האפלות והחלשות של כל אחד מאיתנו.

ואת? את חושבת שאני משקר לעצמי עם הזוגיות שלי איתה בגלל שאני בנישואים פתוחים ? את חושבת שאני מדחיק משהו? הו לא... את כ"כ לא בכיוון יקירתי... הפוך גוטה! אני כ"כ לא מדחיק מולה את הצרכים שלי, את הרצונות המיניים שלי... אני והיא עברנו כ"כ הרבה יחד, כ"כ הרבה - אז את חושבת שאישה אחרת זה מה שישבור אותנו? את חושבת שאנחנו משקרים לעצמנו? פאק לא!

אני והיא ניגשים לנישואים פתוחים מתוך עוצמה, מתוך אמונה וביטחון הדדי. מאחל לכל אחד כזה קשר אמיץ וכנה.

עניתי לך לשאלה למה התחתנתי עם החוקית?

 

Lexicon Out Fuckers.

 

 

 

לפני 3 שבועות. ראשון, 28 ביולי 2019, בשעה 07:59

העובדה שאני אבא לילדים כבר כמה שנים, עדיין לא העלימה את אי הנוחות שאני חש כשאני מוצא בתיק של העבודה תחתונים קטנים של הלו קיטי.

 

לפני 3 שבועות. שבת, 27 ביולי 2019, בשעה 17:51

"תסלחו לי שנייה, אני צריכה לשירותים"

"מאמי, הכל בסדר? זאת כבר פעם שלישית בשעה האחרונה..."

"כן... הכל בסדר"

"משהו נשי?"

"לא... עזוב נו..."

"מה מתוקה שלי? את יכולה לספר לי הכל..."

"השולט שלי ביקש לראות את הכוס שלי כל 20 דקות, בסדר?!?!"

...

...

"אוקיי מאמי..."

לפני 3 שבועות. שישי, 26 ביולי 2019, בשעה 08:37

"אז מה אתה כאילו עושה איתן בכלל?"

"הממ.. באמת לא משהו מיוחד"

"מה? כאילו אתה קושר אותן?"

"לא ממש... לא הקטע שלי קשירות וכאלה דברים"

"אז? כאילו אתה מכאיב להן?"

"לפעמים, כשצריך, כשמתחשק לי"

"ומה עוד? כאילו מה זיון? מזיין חזק? זיון גרון, גומר על הפנים וכאלה?"

"כן, אבל תשמע... לא צריךבדס"מ בשביל זה.. זאת לא המהות"

"אז מה הקטע תסביר לי...."

 

* שתיקה *

 

"הן מדברות אלי ממש יפה"

 

החבר שהוא כמו אח נתן בי מבט חודר. ולאט לאט החיוך התפשט לו על הפנים. היישר אלי מבט והינהן.

"הבנתי אותך..." אמר בחיוך גדול "הבנתי אותך יא סוטה... מדברות אליך ממש יפה"

לפני 4 שבועות. שני, 22 ביולי 2019, בשעה 13:56

כבר בתור ילד קטן, הייתי מתאמן לפעמים בלהיות עני. אני לא יודע אם זה קשור למוצא האשכנזי ולעובדה שאני דור שלישי לשואה, או סתם משהו דפוק בראש, אבל הייתי מתאמן בלהיות עני. זה התחיל ממשחקי דימיון פשוטים כאלה, לדמיין שיש לך רק צעצוע אחד ולשחק רק איתו. אח"כ זה גם היה לעשות מחנה בחצר ולדמיין שזה בסדר וסביר לישון בחוץ על מזון מתחת לעץ. בערך בכיתה יב' המשחק כבר ממש השתכלל. ימים שלמים הייתי מנסה לראות איך זה לחיות רק על לחם, גבינה ועגבנייה.

 

השיא של האימון, היה ללא ספק בתקופת האוניברסיטה. לא הייתי סטודנט עני, ממש לא. היה לי סובארו ג'סטי, עבדתי בביטחון בנתב"ג פעמיים בשבוע, אבל השוס האמיתי הייתה הדירה המשפחתית שהייתה לרשותי בדרום בתל אביב שחסכה לי הוצאות שכר דירה. תשלום שכר לימוד היה לי מהפיקדון וחסכון גחלת שאבא שלי פתח ב-1982 קצת אחרי מלחמת לבנון. אז היו ימים שהייתי מנסה לא להדליק מזגן, כי לעניים אין כסף לחשבון חשמל, והייתי מנסה לחיות רק על ירקות, לחם אחיד. על הבירה לא ויתרתי. גם לא על דלק לג'סטי. האמת? זה היה קצת מעודד. זה גרם לי לא לרחם על עניים. אכלתי לחם עם גבינה, שתיתי גולדסטאר והייתי ממש מרוצה [את המזגן הייתי בסוף מדליק]. באיזשהו אופן, זה גם הרגיע אותי. הבנתי, שאני יכול לשרוד ולהנות מהחיים גם בלי הרבה כסף.

 

החוג החברתי שלי לא מורכב מאנשים עם הרבה כסף. חלקם עצמאיים שמתפרנסים יפה, ומפרנסים גם משפחות של העובדים שלהם, חלק שכירים כמוני, וחלקם אפילו שכירים קצת פחות ממני. מעמד הביניים על הספקטרום הרחב שלו. טסים לחו"ל מידי פעם, מגדלים ילדים ומחזיקים רכבי 4 על 4. אבל לצד רמת החיים הדי גבוהה שלנו, אנחנו סה"כ אנשים של הנאות פשוטות. פעם, הסמל, הילד ואני ישבנו על המצוק של הר צניפים. הסמל הסביר את תיאוריית ה"דלק ובירה". זה מה שהוא צריך בחיים. דלק להניע את האוטו ובירה לשתות בטבע. לא צריך יותר מזה. דלק ובירה.

 

היום, מצבי הכלכלי סביר. סביר פלוס יש שיגידו. יש כספים בצד ליום סגריר, מחזיקים רכב 4 על 4 ועוד רכב נוסף, משלמים משכנתא והמשכורות סבירות. מספיקות לחיים נוחים ובל"תמים שנופלים מידי פעם. למעשה, מצבנו באמת טוב, כל כך טוב שהחל מלפני שעה מצאתי את עצמי הבעלים של שני רכבי 4 על 4, ויש לנו בבית יותר מכוניות מבעלי רישיון. לפעמים אני חושב שטוב שהתאמנתי בלהיות עני ולחיות בצניעות. עכשיו אני קצת מרגיש שאני מתחיל להתאמן בלהיות איש עשיר.

 

אבל זאת לא הפואנטה. פתאום, בשבוע - שבועיים האחרונים, אני מרגיש משהו. מין אוויר בריאות. מין תחושה נעימה.

אני מרגיש שהתחלתי, אחרי שנתיים של תהליך, להתאמן בלהיות מאושר.

זה נחמד.

 

לפני חודש. שבת, 20 ביולי 2019, בשעה 15:47

אני עוד נשארתי במיטה. היא כבר קמה, התלבשה והספיקה להיות כבר בחזייה ותחתונים.

"אני רוצה שתעשי משהו בשבילי לפני שאת הולכת" אמרתי. היא חייכה. "כמה תאבון יש לך?" , "זה לא תאבון כזה" עניתי. "אוקיי..." היא מילמלה, מסתכלת עלי בסקרנות.

"תרקדי בשבילי, עכשיו, בתחתונים וחזייה" אמרתי בקול שקט

"מה? כאילו..."

"הבנת מה אמרתי" הפסקתי אותה. "אני רוצה שתרקדי. אני אשים לך שיר, ואת תעצמי עיניים, ואת תרקדי כאילו את במקום אחר" אמרתי בצורה ברורה.

"תקשיב, אני לא... מה? כאילו איזה שיר, מה לרקוד" היא מלמלה במרחב. מבולבלת ונבוכה.

"זה לא מסובך. אני אשים קטע שאני אוהב. שגם את אוהבת. 8 דקות של חוסר מודעות עצמית לא יהרגו אותך נכון?"

 

קמתי וניגשתי לארגז התקליטים והוצאתי את way2tite. הנחתי על הפטיפון את הוניל, שמתי את המחט. הביט של האינטרו נכנס.

 

"להתחיל?" היא שאלה במבוכה. "כן, תתחילי" עניתי.

 

הביט נבנה לאט. ראיתי אותה עוצמת את העיניים, נושמת עמוק. הדפיקות הראשונות של הטארק. היא קיפלה מרפק אחד צמוד לחזה והתחילה לדפוק את היד באוויר לפי הקצב. מתרגלת לאווירה... מרגישה את הסאונד עוטף אותה. לאט לאט גם היד השנייה מצטרפת. הגיטרות מצטרפות לקיק, ועכשיו כבר שתי הידיים שלה זזות בחוסר תיאום מסונכרן. 2:24 לתוך הטראק והדיווה מייללת משפטים אקראיים באנגלית והנימפה היפה שלי מתחילה להזיז את הטוסיק. התנועות הופכות מחדות למעגליות. היא מציירת בגוף את הצלילים. האגרופים כבר לא קמוצים ופתאום האצבע המורה כבר מצביעה לחלל האוויר. 3:30 לתוך הטראק מגיע הדרופ. הפה שלה נפתח והיא משתהה יחד איתו ומתפוצצת מחדש. הקצב שלה כבר מהיר, והיא נעה סביב עצמה במעגלים ומזיזה את הגוף במעגל פנימי נגד כיוון התנועה שלה.

 

5 דקות כבר עברו. פתאום אני שם לב שאני כבר לא רק בוהה. אני זז יחד איתה, לידה. אבל היא? היא יותר חזקה ממני, היא עדיין עם עיניים עצומות. נותנת לצלילים להזיז אותה כמו בובה על חוט. אני עדיין איתה, אבל מודע לעצמי. איזו אינטימיות. 6:20, והביט כבר מתחלף לביט פוסט [ביטים יבשים שמאפשרים לדיג'יז להתחיל להכניס את הטראק הבא]. היא מרגישה שזה תכף נגמר. היא כבר עשתה איתי שמיעה מודרכת להרבה מוזיקה אלקטרונית. היא מתחילה לנחות חזרה. המעגלים נסגרים. האגרופים מתכווצים. 7:20, היא כבר עומדת במקום... נעה עם הויברציות האחרונות.

 

8:25. שקט. רק הרעש הלבן של המחט בלופ. היא נושמת בכבדות. פותחת עיניים לאט. היא מסתכלת עלי ומחייכת אחרי כשהיא רואה את המבט המאשר שלי.

"אני אוהבת אותך" היא מחייכת חיוך גדול.

"סעי בזהירות" עניתי. התנשקנו והיא יצאה.

לפני חודש. שישי, 19 ביולי 2019, בשעה 20:58

לפעמים, כשהיא בתקופה שהקנאה החיובית קצת צפה, אני יודע שאני צריך להשקיע קצת יותר בזיון איתה. אני יודע מה היא אוהבת. היא אוהבת כשהיא על הגב, ואני יושב בין הרגליים שלה, מעביר ציפרניים על הירכיים הפנימיות, מחדיר אצבעות רטובות ובתנועות צביטה עדינות גם מזיין עם האצבע וגם מעסה לה את הדגדגן... היא מתמסרת בעדינות גם כשברכות אני מוביל את הראש שלה אל הזין שלי.

 

היא אוהב כשאני חודר אליה לאט. וחודר עמוק, הכי עמוק שהגופות שלנו מאפשרות. היא אוהבת להרגיש את המשקל שלי... את הידיים שלי מפשקות לה את הטוסיק ומשגע אותה עם האצבעות בלחיצות על פי הטבעת. לא עובר הרבה זמן והיד שלה מפנה מקום בין הגוף שלי ושלה, והיא מאוננת את עצמה עד גמירה תוך כדי שאני מזיין אותה.

 

כשהיא גומרת, אני מרגיש איך הכוס שלה פועם ומתהדק לי על הזין. אני כבר יודע שזה השלב שהיא אוהבת שאני מגביר קצב ומטיח את עצמי עליה. היד מהטוסיק כבר מזמן בשיער שלה, מושך את הראש אחורה ושומע אותה גונחת ובתזמון מושלם אנחנו גומרים יחד. 12 שנה, אולי כבר כמעט 13, ואנחנו יודעים בדיוק. ונילית או לא, שנינו יודעים שאני שולט עליה. אני יודע מה עושה לה טוב.

 

ואתה? אתה שולט עליה, על ההיא ששלך? כשאתה מונע ממנה מה שטוב לה מתוך פחד, חשש, אי הבנה... אתה לא שולט בה. אתה לא שולט עליה. אתה מדחיק אותה, מקטין אותה. בדיכוי לא מנצחים. היא לא רוצה לברוח ממך, היא רק רוצה מה שעושה לה טוב, ככה זה בני אדם... וזה לא קשור אליך.

 

שמע לי, ותקשיב טוב, כי בנשים אני מבין דבר או שניים... אם אתה שולט עליה, תן לה את מה שהיא צריכה. תהיה אתה זה שנותן לה את זה. אל תחכה שהיא תיקח את זה לבד עוד שנה או עוד עשר שנים באיזה צימר עלוב לפי שעה עם איזה מניאק. קח את השליטה באמת על מה שעושה לה טוב. תהיה אתה המקור לטוב הזה, זה שמאפשר לה לשחרר את עצמה. תניח את האגו ותניח את הבושה. תאפשר לה. אתה תגלה, שככה, אתה שולט הרבה יותר חזק ממה שאתה חושב שאתה.

לפני חודש. שישי, 19 ביולי 2019, בשעה 00:27

1. היא נחשבת אשת מקצוע מהמובילות בארץ בתחום שיקום וטיפול בפגיעות מיניות. הופיעה בטלויזיה וברדיו מספר פעמים.

 

2. יש לה עיניים כחולות ענקיות, שיער בלונדי-שטני מקורזל.

 

3. היא שרה לי פעם את "היי ג'ינג'י" של דיוויד ברוזה, וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים.

 

4. ידיד שלה אנס אותה כשהיא הייתה בת 18. לא כאילו, לא אולי. בכוח. אנס אותה. כמו רוב הנשים, היא מעולם לא התלוננה במשטרה. זה דפק לה את הבגרויות והיא לא סיימה את התיכון. רק אחרי הצבא היו לה כוחות להשלים בגרויות.

 

5. היא קיבלה 100 ב 5 יח' מתמטיקה mind you. בכלל, היא מתכנתת מבוזבזת. זה מביך להיות לידה כשהיא פותרת חידות מתמטיות.

 

6. לקח לה 5 שנים לפנות לטיפול, ו 5 שנות טיפול להחלים מהפגיעה. הייתי לצידה 3 מתוך 5 השנים האלה.

 

7. ילדה את הבת שלנו בלידה טבעית ללא אפידורל. אני הייתי בבית, עם הגדול, מחכה לבייביסיטר.

 

8. היא לא מפחדת משטח. גם בהריונות מתקדמים ישנו באוהלים במדבר. היא לא מפחדת מנהיגת שטח (אני לעומת זאת, לא רגוע כשהיא נוהגת...)

 

9. היא ונילית טילים. טילים!

 

10. היא אוהבת אותי, ומקבלת את העובדה שיש לי צד אחר שצריך לקבל ביטוי בחיים שלי.

לפני חודש. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 17:07

תמיד כשאני בבית במדבר, אבא שלי דואג להזכיר לי לפתוח את ההשקייה של הגינה. הגינה המדברית לא מקבלת הרבה מים, ולכן כל פעם שמישהו נמצא בבית במדבר המשימה הראשונה שהוא צריך לעשות זה לפתוח את ההשקייה לכמה שעות. פעם היה לנו מחשב השקייה שאבא שלי קרא לו "הגמד", אבל השמש הקופחת די גמרה אותו באמצע העבודה - הגמד המסכן... פתח את ההשקייה ורק אחרי שבועיים כשהגיע אבא שלי לבית גילה שהגמד החזיר את נשמתו לבורא ולנו זה עלה מעל 2000 ש"ח למקורות. מאז אבא שלי לא סומך על שום גמד.

 

ברז ההשקייה המרכזי נמצא מתחת לחלון המטבח בחלק הישן של הבית. פעם, לפני הרבה שנים, מעל 30 שנה, סער ואני שיחקנו ברובטריקים ליד צינור ההשקייה. לא שיחקנו יחד, אלא שיחקנו אחד ליד השני - כל אחד עם הרובטריקים שלו. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אבל אני זוכר שאני העפתי חול ואבנים כחלק מהמשחק, וסער כנראה פירש את זה כאילו אני זורק עליו אבנים וחול. אני זוכר את סער קם, מרים אבן בהפגנתיות ומטיח את האבן בפנים שלי. בדיוק על האף. ירד לי דם וכמה שבועות הייתה לי צלקת גדולה על האף.

 

כל פעם שאני הולך לפתוח את ההשקייה, יש לי גירוד קטן על האף.

 

סער, אגב, היום מאובחן כמבוגר בעל מוגבלות מנטאלית וקוגניטיבית. יעני מפגר.