להיות נשואה שנתיים ולא להיכנס להריון זה ״חריג״ בחברתנו.
לכל מקום שתיכנסי, ישר יסתכלו לך על הבטן…
אז נכון שבהתחלה בכלל לא רציתי, למרות שתומר מאוד רצה. אבל אז, אחרי 3-4 חודשים לאחר שהתחתנו, הבנתי שאני רוצה.
אצלנו זה לא כל כך פשוט, אנחנו לא יכולים להזדיין ולהכנס להריון.
הלוואי שזה היה כך, בדרך הטבע.
תומר ידע מראש, שאצטרך טיפולים מאוד אינטנסיביים כדי להיכנס להיריון.
אני תמיד חששתי מזה, ממה שזה יעשה לנו ולזוגיות שלנו.
אז התחילו הטיפולים, ההורמונים, הזריקות.
ואחרי חודשיים כבר נכנסתי להריון ראשון.
אבל ההריון הסתיים מהר מן המצופה, ועברנו הפלה לאחר 8 שבועות.
ניסינו עוד ועוד, יש הפריות שכלל לא נקלטו, אבל גם כאלו שנקלטו ולא החזיקו מעמד הרבה זמן…
אבל דווקא ברגעים האלו, הזוגיות בינינו עמדה למבחן, ובכל פעם ניצחנו מחדש.
בכל פעם, היינו אוספים את עצמנו.
היינו ממשיכים את המסע שלנו.
היינו מטפחים את הזוגיות שלנו.
האמנו שהתהליך הזה שאנחנו עוברים יוביל אותנו להיות הורים טובים יותר.
אבל ההערות של הסביבה… עם זה היה קשה להתמודד.
ואני לא מדברת על הסביבה הקרובה שידעה מה קורה מאחורי הקלעים, וגילתה רגישות לעניין.
אלא על אנשים רנדומליים שמאפשרים לעצמם יותר מדי. אנשים שמרשים לעצמם להיכנס לך לתחתונים ולרחם, מבלי שום הזמנה מיוחדת.
ועדיין לרוב, הקפדתי לשמור על איפוק ולא להתייחס.
אך היה מקרה אחד שכבר לא יכולתי להישאר אדישה.
לא יכולתי לסתום את הפה.
זה היה אחרי ההפלה השישית, ממש יום יומיים אחריי.
אני יושבת במשרד שלי, זה שקיבלתי בירושה מאבא שלי.
משרד של מנכ״לית מן השורה, מעוצב היטב ומאובזר בטכנולוגיה חדשנית.
ואז נכנסת לה עובדת, שכבר באותו הרגע הרשתה לעצמה יותר מדי, ושואלת שאלה בעניין העבודה, אני עונה לה ומצפה שהיא תזדיין לי מהמשרד.
אבל לא.
״תגידי את כבר כמעט שנתיים נשואה לא?״ היא שואלת אותי.
״כן״ אני משיבה לה.
תשובה קצרה ועניינית שלא משאירה יותר מדי פתח להמשך.
״נו ומה עם ילדים?״ היא שואלת אותי, ואני לא עונה. כי אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון.
ואז ציפיתי שהיא תקח את הרגליים שלה ותעוף, אבל לא.
היא המשיכה…
״את לא רוצה להיות אמא זקנה שלא מצליחה לרוץ אחרי הילדים שלה״ היא ממשיכה ואומרת.
וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
זהו.
המבט שלי השתנה בשנייה, ממבט נחמד אך קצת חסר סבלנות, למבט עם עוצמות בעיניים, מבט שלא משתמע לשתי פנים, מבט מצמרר, מבט שמעורר פחד בצד השני.
לפעמים צריך רק מבט.
אבל הפעם, לא הסתפקתי רק בו.
״את צעירה ממני ב-3 שנים, נכון?״ אני שואלת אותה.
״כן״ היא משיבה לי ועדיין לא מבינה..
״ואת עדיין נראית כמו סבתא שלי…״ אני אומרת לה תוך כדי שאני מתלבטת אם להמשיך, אבל בחרתי לעצור.
לא היה לה להגיד.
סוף סוף.
״נא לפנות אליי בעניינים מקצועיים בלבד״ אני אומרת לה ומסתכלת על הדלת.
כדי שסוף סוף היא תזדיין לי מהנוף.
אז כן, זה היה רגע של חוסר איפוק.
בדרך כלל אני אדישה.
למדתי להיות אדישה בדרך הקשה.
ובדרך כלל גם לא עניין אותי מה יגידו ומה יאמרו, אבל זה היה כמו חץ ללב.
חץ ללב שערער אותי.
שבת שלום ובשורות טובות 🌸🫶🏻
