אמצע נובמבר, יש לי סופ״ש יום הולדת.
כבר בת 27 🤭
אבל למי בכלל יש חשק לחגוג יום הולדת במצב שכזה…
כבר חודש וחצי שלא ראיתי את תומר. רק הודעה פה ושם, ושיחה בטלפון של כמה דקות פעם בכמה ימים.
הודעות שלמות שאני כותבת לעצמי, וי אחד בוואטסאפ…
אבל אני חייבת לפרוק, גם אם הוא לא יקרא את ההודעות.
שישי בבוקר, יושבת עם חברות לקפה ליד הבית.
הן בכל זאת רצו לציין משהו וגם קצת לשחרר אותי מהאווירה.
אנחנו יושבות בשמש, מדברות על החיים, גם קצת צוחקות.
אבל אני בשלי.. רק מחכה להודעה מתומר.
לא למזל טוב אפילו… רק להודעה שהכל בסדר.
ואחרי שעה ההודעה מגיעה.
״הכל בסדר. אל תדאגי לי!
אוהב ♥️״
ובאותה שנייה כבר מפלס הלחץ מתחיל לרדת.
אבל מצד שני אני יודעת שזהו, הוא לא ידבר איתי עוד כמה ימים לפחות והיה לי מוזר שהוא לא אמר מזל טוב, או משהו שקשור ליום הולדת בכלל. אבל אני גם לא שופטת, רק מעריכה את אות החיים ממנו.
אחרי כמה דקות.. אני רואה דמות במדים מתקדמת לכיווני.
עם זר פרחים ביד.
אני מורידה את משקפי השמש, מנסה להבין אם זה תומר או שאני מדמיינת.
זה הוא.
הוא בא ליום הולדת שלי.
היה לו חשוב.
אני מתחילה להתקדם לכיוונו, קופצת עליו בחיבוקים ונשיקות.
לא מעניין אותי כמה הוא מסריח.
אני מסניפה אותו.
מרגישה אותו לצידי.
וכמובן מתחילה לבכות, אבל לבכות מהתרגשות ואושר.
זר פרחים ענק בצבע סגול, הצבע האהוב עליי. הצבע שמרגש אותי.
תמיד הוא יודע לרגש, לשים לב לפרטים הקטנים.
בפרחים יש פתק קטן.
אני פותחת אותו.
״תודה על היותך את״.
זה מה שהיה רשום בפתק.
והלב כבר מתכווץ מרוב ריגוש.
החיוך לא יורד מהפנים.
חיוך ענקי.
אנחנו יושבים עוד קצת וחותכים הביתה.
תומר מתקלח.
אני מארגנת את הדברים שלו, מתחילה למיין כביסות (למרות שזה עליו בחיי השגרה השוטפים).
תומר יוצא ממקלחת.
אני על המיטה אחרי שהחלפתי לפיג׳מה קצרצרה.
היה לי ברור שנקיים יחסי אישות, אבל אצלי זה קצת קשוח אחרי חודש וחצי.
האגן מכווץ מאוד, במיוחד לאחר כל מצבי הלחץ שעמדתי תחתיהם.
תומר מתקרב אליי.
מנשק אותי.
מתחיל לגעת בגוף שלי.
נוגע בכל חלק בו.
הגיע שלב החדירה, ובכל פעם שתומר בא להכניס את הזין שלו לכוס שלי, אני מתרחקת עם הישבן לאחור, נרתעת מהכאב שעומד להיות.
״לא חייב אם את לא רוצה״ הוא אומר לי תוך כדי שהוא קצת צוחק עליי.
אני מצחקקת.
״ברור שאני רוצה״ אני אומרת לו.
״אז תסמכי עליי שאהיה רגיש אלייך״ הוא עונה.
אני שוב פותחת את הרגליים שלי.
למרות שאני כבר רטובה ונוטפת למטה אני מבקשת ממנו שישים קצת שמן שקדים.
הוא מחדיר את הזין שלו לכוס שלי, אני מרגישה כל ס״מ שהוא מכניס.
ככל שהוא מכניס כואב לי יותר.
אבל עם זאת עדיין שומרת על איפוק, מנסה קצת להרפות את השרירים.
עם הזמן הכוס שלי מתרגל מחדש להכיל את הזין שלו.
הוא מתענג על הגוף שלי כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותו כך.
הוא גומר, אני לא.
זה בין הפעמים הראשונות שהוא לא שם דגש על הגמירה שלי, על העונג.
אבל אני מבינה.
הוא צריך פורקן אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל המראות הקשים.
אנחנו שוכבים במיטה.
אני באה קצת לגעת בו, ללטף, כמו תמיד.
ברגע שאני מניחה את היד שלי על החזה שלי הוא קופץ מבהלה.
אני נבהלת גם.
מתנצלת.
מפחדת שכל מה שאעשה יעורר אצלו איזשהו טריגר.
אז אני מתלבשת ונכנסת לשכב לנוח לידו.
הוא מחבק אותי.
אנחנו שוכבים ביחד במיטה עד שנלך להורים שלי לארוחת ערב.
תומר כמובן נרדם ואני שקועה במחשבות.
טרודה במה עובר עליו, ומה אני יכולה לעשות, איך לגשת..
החלטתי שאני אתן לו את הזמן.
שהוא ייפתח אליי עם הזמן.
אני מבינה שאצטרך להתרגל לתומר החדש, משהו בו השתנה, אבל גם בי.
וזה בסדר.
אנשים עוברים דברים בחיים שגורמים להם להשתנות.
שבת שלום 🦋
