השעה כמעט 4 לפנות בוקר.
אני מסיימת לנקות את כל הבית אחרי שאירחנו את המשפחה שלי ואת המשפחה של תומר.
היה ערב מושלם, טעים, אווירה טובה.
״אני לא מבין למה את צריכה להתעייף ככה עד שעה מאוחרת ולנקות״ תומר אומר לי.
״במיוחד שאת בעלים של חברה שיכולה לעשות את זה בשבילך״ הוא מוסיף ואומר.
״אני לא הולכת לישון בבלגן הזה״ אני עונה לו.
והוא כמובן לא יכול להשאיר אותי עם הכל לבד אז הוא מתחיל לעזור, אבל הוא יותר מפריע מאשר עוזר.. אז אני שולחת אותו לישון.
אני מתקתקת את כל הבית, כמו שאני אוהבת. הכל במקום, הכל נקי.
מתקלחת ונכנסת למיטה.
תומר כבר ישן.. כמובן..
הוא מרגיש אותי במיטה ונצמד אליי.
״התעייפת״? הוא לוחש לי באוזן.
״מאוד, אבל אני אף פעם לא מתנגדת לסקס״ אני עונה לו עם חיוך מאוזן לאוזן.
אנחנו מזדיינים.
אני גומרת כמה פעמים.
עד שלא נשארה לי טיפה של אנרגיה בגוף.
תומר הולך לעשן במרפסת של החדר שינה, אני מסתכלת עליו מהמיטה.
מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו.
השעה כבר 5 בבוקר.
אנחנו עדיין לא משערים לעצמנו מה הולך לקרות בעוד פחות משעתיים.
תומר מתקלח וחוזר למיטה, אני מניחה את האייפון בצד, אנחנו ישנים כפיות, כשהיד שלו בין השדיים שלי.
ישנתי כל כך טוב. הייתי עייפה ממש, בכל זאת כמעט 24 שעות על הרגליים.
עד שתומר העיר אותי ב06:42.
״קומי יש מלחמה״ הוא אומר לי תוך כדי שאני מנסה לפתוח עיניים.
בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עליי.
לא הבנתי מה הקשר פתאום.
ואז הגיע הטלפון שזימן אותו למילואים.
תומר משרת ביחידה מובחרת שאני לא יכולה להרחיב עליה יותר מדי.
ואני כבר לא יודעת מה להרגיש.
לא מעכלת את הסיטואציה.
מתחילה לבכות תוך כדי שאני עוזרת לתומר לארגן את הדברים למילואים.
כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש, על מה יהיה, על זה שלא הספקנו לעשות ילדים, לא הספקנו עוד כלום ביחס לחיים שלמים.
הוא יוצא מהבית, אני לא מפסיקה לבכות.
לא יודעת מה יהיה מכאן.
בינתיים אזעקות, הטלפונים וההודעות לא מפסיקים תוך כדי שאני רואה בטלוויזיה תמונות שלא חשבתי שאי פעם אראה.
ואז אני מתקשרת למפקד שלי בצבא ושואלת מה הלו״ז, ואם צריך את עזרתי.
״אבל בפעם האחרונה שדיברנו הייתי בהריון ואת יודעת מה זה אומר לגבי מילואים״ הוא אומר.
״אני כבר לא בהריון..״ אני עונה לו.
שתיקה מביכה.
״מצטער לשמוע״ הוא אומר.
ואני אומרת לו שהכל בסדר ושאלו החיים.
״אז בהחלט נשמח לעזרה שלך, שתאמני את החיילים ואת המילאומניקים למתן עזרה ראשונה, לכתיבת תרחישי אימונים לאירועים שיכולים לקרות, וכל מה שרק את יודעת לעשות״.
אז מהר מאוד אני גם עולה על מדים, ונוסעת לבסיס שבו שירתתי.
פוגשת את כל אנשי המקצוע שאיתם עבדתי בשירות הצבאי וגם בהמשך במילואים, הרופאים הכי טובים שיש.
לכולנו יש מטרה אחת - לתת תשתית ראויה להצלה מקסימאלית של חיי אדם.
מאז הלב לא שלם.
אי אפשר לתאר במילים את מה שעברנו, ולצערי זה ישפיע עלינו עוד המון שנים טובות.
לראות ולחוות את האחווה הישראלית בימים האלו הייתה מרגשת במיוחד.
אני מקווה ומאחלת לנו שכעם אנחנו רק נתחזק ונבנה מזה. נבין שאנחנו אחד בשביל השני. ונהיה מאוחדים.
בתקווה לימים שקטים יותר 🪽
