החיים כנשלטת

סוף סוף אני מאושרת אחרי 8 חודשים בהם הייתי כאובה, עצובה וחשופה. 

אז מה היה לפני 8 חודשים? 

שברת לי את הלב כל יום בחצי שנה שבה הייתי משוייכת לך. 

התמודדתי כל יום מחדש עם עצמי, עם הלב השבור שלי, עם הנפש הפצועה. 

התמודדתי לבדי כי אף אחד לא ידע. 

מילדה שהשמחת חיים נוטפת ממנה והצחוק המתגלגל ניגר ממנה, הפכת אותי לילדה שרואים את העצב בעיניים שלה. אין שום זכר למה שהייתי לפניך. 

הרגע שבחרת לגונן עלייה במקום עליי. למרות שהצד שלי הוא הצודק. באופן אבסולוטי צודק.  זה הרגע שהלב שלי נשבר לרסיסים.

ואז כששחררת אותי לבקשתי ולאחר ויכוחים רבים שהיום אני חושבת שהיו סתמיים כי פשוט יכולתי לחסום אותך בכל דרך אפשרית מהחיים שלי (מה שגם היום עשיתי), הרגשתי את הכאב העצום. את הריקנות. 

ועכשיו בדיעבד, כשאני מסתכלת לאחור, אחרי שנגמלתי ממך. מהצורך בך. אחרי שהלב שלי התחל להתאחות מחדש והתחיל לחיות מחדש. אני שואלת את עצמי במה פאקינג הייתי זקוקה? בגבר כזה? שרק גורם לי לכאב נפשי? 

שנה שלמה בזבזתי על להיות עצובה.

בשנים הכי יפות של החיים שלי. 

אז היום אני אומרת, בתקווה שאתה קורא את זה, שאני כל כך מצטערת על רגעי העצבות והדיכאון האלו. על העצבים. שבזבזתי על גבר שלא שווה אותם. לא שווה אותי. 

אתמול אחרי זמן רב יצאתי למסיבה עם שני ידידים שלי. אחר כך הצטרפו עוד כמה. 

בערך שנה לא יצאתי איתם. אבל הם כן ראו אותי פה ושם.

הם אמרו לי ״תודה לאל שחזרת אלינו, כמו שהיית פעם. מאושרת, שמחה וצוחקת״. 

הם שני הגברים הכי מצחיקים שהכרתי בחיי. אנחנו מכירים כמה שנים טובות. הם היו 3 שכבות מעליי בבית ספר. 

אין ספק שכל רגע איתם היה מצחיק. 

סוך סוף הרגשתי את עצמי, לפניך, אחרי שנה שלמה שלא הרגשתי כך. 

עכשיו אני באמת יכולה להגיד שאני 

מ ש ו ח ר ר ת